מספיק לי אחד כזה,
חשבתי באיזה אחר־צהריים אחד, כשישבתי לצד דניאל באולם הגדול בבניין גילמן באוניברסיטת תל־אביב. הקשבנו למבוא לסיפורת, הקורס המיתולוגי של פרופסור מנחם פרי - מילוי פערים, מבע משולב, נקודת תצפית, כל זה.
הייתי אז בת ארבעים ושלוש, אמא לשני בנים, גרושה וסטודנטית לספרות במסלול לכתיבה יוצרת. דניאל, איש משפחה בגילי, נשוי ואבא, למד איתי. הוא כתב שירים. ישבנו באמצע, באחת השורות הראשונות.
כל פעם שהוא זז אני רואה ארבעה מנחם פרי ומספיק לי אחד כזה, לחשתי לדניאל. הוא לא הבין מה אמרתי ואני לא הבנתי מה קורה לי. הסרתי את משקפי, הרכבתי שוב, הסרתי, הרכבתי, ולמחרת הלכתי לחנות שבה קניתי אותם. האופטיקאי שלח אותי לרופא עיניים.
רק רופא אחד, שלא הכרתי, היה פנוי באותו שבוע. במשך כל הימים שחלפו עד לפגישה איתו, המשכתי לעשות הכול - לרוץ בחוף ולשחות בים, לטפל בבית ובילדים, לעבוד וללמוד, לנהוג ולרכוב על אופני - וכל הזמן גם בדקתי מתי אני רואה כפול. גיליתי שרק עין שמאל מכפילה ומשלשת עצמים רחוקים וזזים: ענפי עץ, ענן, מכונית נוסעת, מנחם פרי.
הרופא בדק את עינַי. הוא לא רואה שום דבר חריג, הוא לא מבין על מה בדיוק אני מתלוננת, אין לי כלום. הוא היה הרופא הראשון שהסתכל עלי במבט הזה, כאילו שאני קצת לא בסדר, נוירוטית, היסטרית, המילים האלה. הוא אמר שאולי זאת בעיה במשקפיים, אולי צריך לעשות עדשות חדשות, עם פריזמות, בעזרתן תשתפר יכולת המיקוד שלי שנפגמה, יכול להיות שהתרופף לךְ שריר, הוא אמר.
ככה, פתאום, מתרופף שריר בעין?
ואיך נהיה לבן־אדם התקף לב? ככה, פתאום, מתרופף לו שריר, הוא חיקה אותי, האידיוט הזה, ולא שלח אותי לנוירולוג. אישה צעירה יחסית, בעיה לא מאובחנת בעיניים, מה זה כבר יכול להיות?
אז לא ידעתי וגם לא חשבתי מה זה יכול להיות. חזרתי לאופטיקאי שבדק, התאים והזמין בשבילי עדשות מיוחדות ויקרות. בזמן הכנתן חגגנו יום הולדת לאבי באיזה מושב בצפון. נהגתי לשם הלוך וחזור עם רטייה על עיני השמאלית, כדי שלא תכפיל את קווי ההפרדה בכביש, שרצו מהר מולי.
בעזרת המשקפיים עם העדשות החדשות ראיתי מצוין. מרצים וענפי עצים חדלו להכפיל את עצמם, הלימודים היו די מעניינים, העבודה בעיתון היתה סבירה, הילדים היו בריאים ונחמדים, וגם הייתי שלמה עם השינוי שהתרחש בחיי, כלומר, עם הגירושים, אבל יותר ויותר הייתי ערה לתכיפות הזמנים שבהם נאלצתי להתמודד עם רעשים, עם הפרעות, ככה כיניתי את ההתקפות שנמשכו בין כמה דקות לשעות ממושכות של תחושות לחץ חסר פשר, מין פחד לא ברור וחוסר ריכוז.
כמו כולם, גם את נאלצת להחניק או לשחרר איכשהו כעסים ותסכולים, אמרתי לעצמי, אפשר לחשוב. ובכל זאת הרגשתי שמתגברת עוצמת הארטילריה הכבדה שיש לי תמיד בתוך הראש, כאילו כל האלבום הפנימי שלי מרוּקן לתוך מגירה עצומה, ובאופן אקראי, כמו פתקים של עוגיות מזל, נשלפות מהמחסן הענקי הזה המון תמונות ובקצב מהיר, בזו אחר זו: זיכרון מגיל חמש, מאורע שהתרחש לפני חצי יובֵל, סצנה מלפני שנה, פרצופים ונופים, דיאלוג בן חודשיים ופזמון ששמעתי בבוקר ברדיו.
הקולות שטירטרו במוחי בלי הרף היו אז בעיקר לא. למה את לא ככה וככה, איך זה שאת לא ככה וככה, מגוון נזיפות שלא הרפו ממני עד שהפכו למין חרדה שהתיישבה אצלי מעל הסרעפת, במפתח הלב. איזה שם יפה - מפתח הלב.
זה כאילו שכל הזמן המוח שלי שולח אלי דואר־זבל וכל הזמן אני צריכה למחוק אותו כדי לפנות קצת מקום למחשבות רגילות, ותוך כדי גם לשמוע בתוכי את הקול הזה שרוטן, איזה בזבוז וכמה חבל שזמן החיים היקר שלי נשרף ככה סתם, על הזבל הזה, אמרתי אז לאוסי, חברתי הוותיקה. היא לא ממש הבינה.