הילרי וביל קלינטון מטיילים במכוניתם ועוצרים למלא דלק. לפתע הילרי שמה לב שהעובד בתחנה היה חבר שלה לפני שנים רבות. היא יוצאת להגיד לו שלום, הם מתחבקים ומשוחחים על ימים עברו. הילרי חוזרת לרכב, וכשהם נוסעים לדרכם אומר לה ביל: "נו, איזה מזל יש לך שהתחתנת איתי ולא איתו. תארי לך שהיית היום אשת עובד תחנת דלק!" הילרי מסתכלת על ביל כעל ילד קטן ותמים ואומרת לו: "יקירי, אם הייתי מתחתנת איתו הוא היה היום נשיא ארצות הברית."
(בדיחה אמריקאית מתקופת כהונתה של הילרי קלינטון
כגברת הראשונה של ארצות הברית)
כמו אל תוך תיבת נוח פסעו במהלך שישים השנים האחרונות זוגות־זוגות – אחד־ עשר במספר – אל לשכת ראש ממשלת ישראל: גברים – כולם מוכרים וידועים, שהציבור בחר בהם זה עתה לתפקיד הרם של ראש ממשלת ישראל, ורעיותיהם – ברובן אלמוניות ולא מוכרות, שאיש לא בחר בהן לתפקיד זה. יתרה מזו, רבות מהנשים הללו נותרו אלמוניות ובלתי מוערכות גם לאחר סיום כהונתן, וזאת למרות התפקיד המרכזי יחסית שמילאו – מי פחות ומי יותר – בחיי בעליהן, ומכאן שגם בחיי מדינת ישראל. מטרתו הראשונה של ספר זה אפוא היא לחשוף את הקוראים לדמותן, לפועלן, להשפעתן ולתפקיד שמילאו אחת־עשרה נשות ראשי הממשלה בישראל, מפולה בן גוריון ועד שרה נתניהו .
במבוא לספרה המקיף על נשות הנשיאים )הגברות הראשונות( של ארצות הברית, כותבת ההיסטוריונית בטי קרולי: "כמו היסטוריונים אחרים המתעניינים בהישגי נשים, גם אני לא נמשכתי במיוחד, בתחילת דרכי, לרעיון לכתוב ספר על נשות הנשיאים. [...] איזה ערך [חשבתי לעצמי] יכול להיות למחקר על קבוצת נשים, שהדבר היחיד המשותף להן הוא שבעליהן נשאו באותו תפקיד? [...] מי ירצה לקרוא על נשים החייבות את מקומן בספרי ההיסטוריה לבעליהן?" אם נשות הנשיאים, סיכמה קרולי את הנקודה, "אינן מהוות אלא 'הערת שוליים בספרי ההיסטוריה', אולי זה באמת מה שהן שוות." אלא שלאחר עיון ראשוני בחומר שפורסם עד לאותה תקופה על נשות הנשיאים, הבינה קרולי שייתכן שיש בנשים הללו משהו שהוא יותר מזה, שנשים אלה שולטות בחייהן יותר מכפי שנדמה היה לה בתחילה, ושטעות לחשוב שכל הישגיהן באו להן בזכות בעליהן בלבד.
שלא כמו קרולי, המחקר על נשות ראשי הממשלה בישראל הלהיב אותי כמעט מהרגע הראשון שעלה בדעתי. אולי זה הסוציולוג הפוליטי שבי – בניגוד לקרולי ההיסטוריונית – שמשך אותי אל אותו מפגש־לא־מפגש בין נשים לפוליטיקה, אל אותן נשים ה"נשואות למשרה", ואשר כל הווייתן מתמצית לכאורה "בניסיון לתחזק, לשמר, להגן ולהשלים את הזהות הציבורית של בן זוגן." 4 לא ייתכן, חשבתי לעצמי, שכל הנשים שכיהנו בתפקיד אשת ראש ממשלה בישראל הן נשים תלותיות וכנועות שאין בהן שום דבר עצמאי. הייתכן כי חיים שלמים לצד בן הזוג אינם מלווים בהשפעה כזו או אחרת על בן זוגן, ובמקרה של נשות ראשי ממשלה – גם על המציאות המדינית והפוליטית? כפי הנראה, סיכמתי לעצמי את הנקודה, נשות ראשי ממשלה שוות קצת יותר מ"הערת שוליים בספרי ההיסטוריה".
התלהבותי גברה כשהתחלתי לשתף ברעיון עמיתים, חברים ובני משפחה. התלהבות גורפת כזו מנושא שאני חוקר לא זכורה לי מהיום שבו התחלתי במחקר אקדמי לפני יותר משני עשורים. אלא שכאן עלי לצנן מעט את ההתלהבות, שכן חוששני שחלקה לפחות נובע מיצר מציצנות יותר מאשר מהתעניינות סוציו־ פוליטית אמיתית בתפקיד אשת ראש ממשלה ובמשמעויותיו. אומר אפוא באופן ברור: מטרתו של ספר זה אינה לספק את יצר המציצנות של הקוראים, שלא ימצאו בין דפיו פיסות רכילות או סנסציות תקשורתיות על נשות ראשי הממשלה לדורותיהן. אלה פורסמו בהרחבה בעיתונות התקופה ובספרים אחרים. יתרה מזו, הציפייה לרכילות היא חלק מהדימוי הבעייתי ומההתייחסות הלא רצינית אל נשות ראשי הממשלה, שאותם אני מבקש לקעקע בספר זה. מטרה נוספת של ספר זה היא אפוא להשיב את כבודן האבוד של הנשים שעמן חלקו ראשי הממשלה בישראל את חייהם, שעמן נועצו בסוגיות הפוליטיות והמדיניות הבוערות שעל סדר היום, ושאותן שיתפו בסודות הכמוסים ביותר של מדינת ישראל. נשים ששימשו לבני זוגן משענת והגנה שבלעדיהן, יש הטוענים, לא היו אותם גברים מגיעים לתפקיד הרם של ראש ממשלת ישראל. נשים שרובן ויתרו ביודעין ובכוונה תחילה על חיים עצמאיים משלהן למען שאיפותיהם הפוליטיות של בני זוגן. נשים שלא אחת לקחו על עצמן את הדאגה לפרטים הקטנים של חיי היום־יום של בני זוגן ואת הטיפול בהם, כדי שאלה יוכלו להקדיש כל רגע ורגע מחייהם לעבודתם הציבורית. נשים שביודעין או שלא ביודעין השפיעו יותר מרבים אחרים על סדר היום הפוליטי של מדינת ישראל. חשיפתן של נשים אלה לא רק שתעשה עמן צדק היסטורי, אלא גם תתרום להבנה טובה יותר של פעילותם של בני זוגן, ראשי הממשלות לדורותיהם, ושל תהליכי קבלת ההחלטות שלהם.
כתיבתו של ספר זה לוותה בהרבה מאוד התלבטויות מתודולוגיות, מגדריות ואף לשוניות. כך, לדוגמה, עמדה לפני השאלה, כיצד לנהוג בראשי ממשלות שלא היו נשואים בתקופת כהונתם? האם להקדיש פרק לבני זוגם או לבנות זוגם שנפטרו טרם כניסתם לתפקיד? שהרי סביר להניח שלפחות בחלק מהמקרים, השפעת בן או בת הזוג לשעבר על האדם שכיהן בהמשך כראש ממשלה עשויה להיות רבה ומשמעותית. במיוחד נוגעים הדברים לראש הממשלה העשירי של מדינת ישראל, אריאל שרון, שרעייתו, לילי, נפטרה בדיוק שנה לפני כניסתו למשרד ראש הממשלה, לאחר שליוותה אותו שנים רבות לאורך הקריירה הפוליטית שלו. לעומת זאת, גולדה מאיר היתה נשואה תקופה קצרה יחסית בצעירותה, אך נישואיה הסתיימו – גם אם לא מבחינה פורמלית – שנים רבות לפני שנבחרה לכהן כראש ממשלת ישראל. לנוכח ההבדל הבולט בין שני המקרים, החלטתי להקדיש פרק בספר זה לגב' שרון – שעל פי כל העדויות, רוחה שרתה בלשכת ראש הממשלה במשך כל שנות כהונתו של בעלה – ולוותר על פרק המוקדש לבעלה של גולדה מאיר. בכך נחסכה ממני גם ההתלבטות הלשונית־מגדרית סביב המושג "אשת ראש הממשלה". (באנגליה, שבדומה לישראל זכתה לאישה אחת בלבד בתפקיד ראש ממשלה, יצא לאור ספר ושמו נשות ראשי הממשלה – ובעל אחד.) עוד אפשר לציין בהקשר זה את ראש הממשלה הרביעי של מדינת ישראל, לוי אשכול, שנכנס לתפקידו כאלמן אולם נישא במהלך כהונתו, ואת מנחם בגין, שהתאלמן מאשתו עליזה במהלך כהונתו כראש ממשלה. בשני המקרים מוקדשים בספר פרקים לרעיותיהם.
התלבטות נוספת נגעה לנשותיהם הקודמות של ראשי הממשלות. האם להקדיש פרקים לאותן נשים שלא זכו לכהן בתפקיד אשת ראש הממשלה, אך היו נשואות בעבר, לעתים לתקופות ארוכות מאוד, לגברים שכיהנו בתפקיד ראש ממשלת ישראל? הכוונה לרבקה מהרשק ולאלישבע קפלן, נשותיו הראשונות של לוי אשכול, למיקי ויסמן (הרן) ולפלייר קייטס־נתניהו, נשותיו לשעבר של בנימין נתניהו, וכן למרגלית שרון, שהיתה אשתו הראשונה של אריאל שרון. ואם בנשים קודמות עסקינן, עמדה לפני גם השאלה אם להתייחס רק לנשותיהם החוקיות של ראשי הממשלות או להזכיר גם נשים אחרות שהיו בחיי חלק מראשי הממשלה – גם בתקופת כהונתם – ואשר ייתכן שהיתה להן השפעה על חייהם הפוליטיים? בשני המקרים החלטתי שלדיון בנשים הקודמות ובנשים האחרות בחייהם של ראשי הממשלות אין חשיבות מרכזית להבנת התנהגותם הפוליטית, ולכן, מלבד אזכור קצר בפרקים הרלוונטיים, הן אינן נדונות בספר זה.
התלבטות מתודולוגית נוספת נוגעת למסגרת הזמן שבו יתרכז המחקר. האם על המחקר להתרכז רק בתקופת "כהונתה" של כל אחת מהנשים כאשת ראש ממשלה או בכל הקריירה הפוליטית והזוגית של מי שהיו ראשי ממשלות ובנות זוגם? לאחר עיון מעמיק בחומר, החלטתי כי יהיה זה לא נכון ואף בעייתי להתרכז אך ורק בתקופה שבה היתה האישה אשת ראש ממשלה. שהרי במקרים רבים אי־ אפשר להבין את פועלה ואת התפקיד שמילאה כל אחת מנשות ראשי הממשלה בישראל, מבלי לסקור את חייה האישיים והזוגיים לפני הגעתה ללשכת אשת ראש הממשלה. הספר מלווה אפוא כל אחת מנשות ראשי הממשלה בישראל לאורך כל חייה, תוך דגש על קשריה ועל יחסיה עם בן זוגה, עד הגעתה ללשכת אשת ראש הממשלה, ולעתים אף לאחר סיום הכהונה. עם זאת, יש להדגיש כי אין מדובר בביוגרפיה מפורטת של הנשים הנדונות, כי אם רק באותם חלקים בביוגרפיה של כל אחת מהן הרלוונטיים להבנת תפקידה ומקומה בחיי בעלה בכלל ותפקידה כאשת ראש ממשלה בפרט.
מעניין לציין כי חמש מנשות ראשי הממשלה – פולה בן גוריון, לאה רבין, שולמית שמיר, סוניה פרס ושרה נתניהו – שימשו בתפקידן פעמיים, דהיינו בשתי תקופות שונות, מה שאִפשר לי לבחון הן את ההבדלים באופן שבו תפסו את התפקיד והן את ההבדלים בהתנהגותן בפועל בכל אחת מתקופות הכהונה.
המחקר והכתיבה על נשות ראשי ממשלה בישראל התגלו כמשימה לא פשוטה כלל ועיקר. מבחינה אקדמית־תיאורטית נמצא המחקר על נשות מנהיגים בחיתוליו, לא רק בישראל, אלא אפילו בארצות הברית, שם תפקיד "הגברת הראשונה" ממוסד הרבה יותר מבכל מקום אחר בעולם. ואילו מבחינה מעשית, רוב רובן של נשות ראשי הממשלה בישראל לא הותירו ספרי זיכרונות או ביוגרפיות (למעט לאה רבין) שמהם ניתן ללמוד ממקור ראשון על מעשיהן ועל תפיסת התפקיד של נשים אלה. בהקשר זה, מעניין לציין שבארצות הברית, לדוגמה, על אף היעדר מסורת מחקרית־תיאורטית, כמעט כל אשת נשיא במאה השנים האחרונות הותירה אחריה ספר זיכרונות או ביוגרפיה, מה שאִפשר לציבור האמריקאי להיחשף לדמותן ולעקוב אחר פועלן של "הגברות הראשונות" שלהם. מעט פחות ביוגרפיות וספרי זיכרונות פורסמו על נשות המנהיגים באנגליה ובאוסטרליה, שם שיטת הממשל דומה יותר לשיטה הישראלית וכך גם היחס לנשות ראשי הממשלה.
מכאן שנאלצתי לפנות למקורות משניים, ובראש ובראשונה לספרי הזיכרונות ולביוגרפיות של בעליהן של הנשים הללו, דהיינו ראשי הממשלה עצמם. אלא שגם כאן נכונה לי אכזבה מסוימת, שכן למעט מקרים חריגים (כמו זה של משה שרת, לדוגמה), מספר האזכורים של נשותיהם בספרי הזיכרונות ובביוגרפיות שלהם מועט, וברוב המקרים עוסק רק בעקיפין ועל קצה המזלג בשאלות שספר זה דן בהן. ממצא זה הוא כמובן מעניין וחשוב כשלעצמו, ומשמעותו ככל הנראה היא שגם ראשי הממשלה עצמם וגם היסטוריונים של הפוליטיקה הישראלית לא חשבו שיש משהו חשוב ומעניין בתפקיד אשת ראש הממשלה. זאת ועוד, בביוגרפיות השונות שפורסמו על ראשי הממשלות בישראל בולט ההבדל, לענייננו, בין ביוגרפיות שכתבו חוקרים מן האקדמיה, בדרך כלל תוך הסתמכות על מקורות ארכיוניים עשירים ומתוך פרספקטיבה היסטורית מסוימת, לבין ביוגרפיות שכתבו, בעיקר בשנים האחרונות, עיתונאים פוליטיים ש"היו שם" עם ראש הממשלה הנבחר, ומיהרו לפרסם אותן, לעתים ימים ספורים לאחר כניסתו של ראש הממשלה לתפקיד. על אף החסרונות הבולטים מבחינתו של החוקר המעמיק, הרי דווקא בביוגרפיות שכתבו עיתונאים מצוי חומר רב יותר על נשותיהם של ראשי הממשלות, גם אם רובו על גבול הרכילות. ועדיין, שני סוגי הביוגרפיות היוו מקור עיקרי לספר זה.
זאת ועוד, לגבי חלק מנשות ראשי הממשלה נעזרתי גם בספרי זיכרונות שכתבו עוזרים, מזכירים וממלאי תפקידים אחרים בלשכות ראשי הממשלה לדורותיהם, בעיקר בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה, וכן בביוגרפיות ובספרי זיכרונות של שרים, חברי כנסת ופעילים אחרים במערכת הפוליטית שהיו ליד ראשי הממשלות, ובמקרים רבים קיימו קשר כזה או אחר גם עם נשותיהם (גולדה מאיר, יוסף אלמוגי, דוד הכהן, משה סנה, יגאל אלון, משה דיין, אריה לובה אליאב, יוחנן בדר, שמואל תמיר, גד יעקבי, בנימין בן אליעזר ועוד). עצם העובדה שפוליטיקאים אלה מזכירים בזיכרונותיהם את נשות ראשי הממשלה, יש בה כדי להעיד על התפקיד שמילאו נשים אלה במערכת הפוליטית.
מידע עשיר על חלק מנשות ראשי הממשלה נמצא בארכיונים למיניהם, בעיקר בגנזך המדינה ובארכיונים של מרכזי המורשת לזכרם של כמה מראשי הממשלה. גם כאן ראוי לציין את ההבדלים בהיקף המידע שאפשר למצוא על כל אחת מנשות ראשי הממשלה. כך, למשל, מסיבות חוקיות אפשר לעיין בתיקי גנזך המדינה רק במידע הנוגע לשלוש נשות ראשי הממשלה הראשונות (פולה בן גוריון, צפורה שרת ומרים אשכול), אך גם מידע זה הוא חלקי ומקרי. מידע נוסף על השתיים הראשונות מצוי במרכזי המורשת לזכרם של בני זוגן, ובמרכזי מורשת כאלה מצוי גם מידע על לאה רבין ועליזה בגין. לעומת זאת, אין בנמצא כל חומר ארכיוני זמין על שולמית שמיר, סוניה פרס, שרה נתניהו, נאוה ברק, לילי שרון ועליזה אולמרט.
הספר מבוסס גם על מאמרים וכתבות עיתונאיות שנכתבו, בעיקר בשנים האחרונות, על נשות ראשי הממשלה וכן על ראיונות שקיימתי עם בני משפחה ומקורבים שהכירו את הנשים הנדונות וחוו מקרוב את התפקיד שמילאו בחייהם הפוליטיים של בני זוגן. עם זאת, חשוב לציין כי אנשים רבים שביקשתי לראיינם לצורך ספר זה, כולל נשות ראשי הממשלה לשעבר החיות עדיין (למעט עליזה אולמרט), סירבו להתראיין, ככל הנראה בגלל הדימוי הבעייתי־רכילותי של העיסוק בנשות ראשי ממשלה. יתרה מזו, גם מי שהסכימו בסופו של דבר להתראיין, מצאו לנכון לציין שהם עושים זאת תוך הסתייגות וזהירות שלא לפגוע בנשים שעליהן התבקשו לדבר, ואחדים אף ביקשו ששמם לא יופיע ברשימת המרואיינים. נקודה זו חשובה במיוחד גם בהקשר הרחב יותר של הספר, ועל הקוראים להביא אותה בחשבון. עצם העובדה שחלקים גדולים של הספר נסמכים על מקורות משניים (ספרים שכתבו אחרים, קטעי עיתונים, ראיונות עם אנשים), פירושה שבמקרים רבים העובדות המוצגות בספר אינן בהכרח העובדות היבשות (ה"אובייקטיביות") על נשות ראשי הממשלה, אלא הדימוי שלהן כפי שנתפס בעיני הכותבים, העיתונאים או המרואיינים המצוטטים בספר, ואשר מושפע, מן הסתם, מדימוי כללי יותר של נשות ראשי ממשלה. במיוחד נכון הדבר בנוגע לשלוש נשות ראשי הממשלה האחרונות – שרה נתניהו, נאוה ברק ועליזה אולמרט – שעליהן אין בנמצא כל חומר ארכיוני, שרבים מהמקורבים אליהן סירבו להתראיין לספר, ושהפרקים עליהן מתבססים בעיקר על ספרים שכתבו עיתונאים פוליטיים על בני זוגן, ועל כתבות עיתונאיות שפורסמו עליהן.
שלא כבישראל, מדף הספרים האמריקאי – ומעט פחות מזה הבריטי – עמוס לעייפה בספרי זיכרונות ובביוגרפיות של ועל נשות הנשיאים לדורותיהן, ובעקבותיהם עשרות ספרים ומאמרים המתארים ומנתחים את התופעה הנקראת "הגברת הראשונה". בעבודתי הסתמכתי אפוא לא מעט על ספרות זו, הן כנקודת מוצא לניתוח התופעה (על אף ההבדלים הברורים בין המדינות) והן בגלל הממד ההשוואתי, המאפשר לנו למקם תופעות חברתיות בהקשר רחב יותר.
את הספר כתבתי כמובן לבדי, והאחריות על הכתוב בו היא שלי בלבד. עם זאת, רבים וטובים היו שותפים לתהליך המחקר והכתיבה ותרמו רבות לתוצאה הסופית המונחת לפניכם הקוראים. ברצוני להודות בראש ובראשונה למרואיינים לספר זה – בעלי תפקידים, מכרים, חברים ובני משפחה של נשות ראשי הממשלה לדורותיהם – ששפכו עבורי אור על אישיותן, חייהן והתפקיד שמילאו נשים אלה בחיי בני זוגן. כמו כן ברצוני להודות לעובדי הארכיונים במכון למורשת בן גוריון, בעמותה למורשת משה שרת, במרכז מורשת מנחם בגין, במרכז יצחק רבין ובגנזך המדינה, על הסיוע שהעניקו לי במציאת חומרים הנוגעים לנשות ראשי הממשלה. את המחקר שהיווה את הבסיס לספר זה ביצעתי ברובו בתקופת שהותי בשנת שבתון בניו יורק. ברצוני להודות לפרופ' גרשון בן שחר, נשיא האוניברסיטה הפתוחה לשעבר, ולסגניתו, פרופ' אורה לימור, על שהעניקו לי את פינוי הזמן הדרוש, וכן לאנשי מרכז טאוב לחקר ישראל באוניברסיטת ניו יורק, פרופ' רון צוויג ודברה לונדון, על הסיוע שהעניקו לי, בין היתר בגישה לספריית האוניברסיטה. רבים מחברי ומעמיתי היו שותפים להתלבטויות הרבות שליוו את כתיבת הספר, והיו נכונים תמיד לסייע בעידוד ובעצה טובה. במיוחד ראויה לציון בהקשר זה פרופ' חנה הרצוג, מורה ועמיתה, שעמה גיבשתי את הרעיונות הראשונים למסגרת הכללית של הספר. עצות טובות קיבלתי בתחילת הדרך גם מעמיתַי פרופ' תמר הרמן ופרופ' יחיעם ויץ, ובהמשך מפרופ' סילביה ביז'אווי, פרופ' ורד ויניצקי־סרוסי, פרופ' בני נויברגר, ד"ר זאב רוזנהק, ד"ר גל לוי, ד"ר אריה גרוניק, ד״ר דנה קחטן, אגט קראוס ושי פורת, שקראו והעירו על גרסאות מוקדמות של כתב היד. תודה מיוחדת לטובה צורף, שערכה גרסה מוקדמת של כתב היד.