“חיים כשלישיה, נישואים פתוחים, משולשים רומנטיים... כל זה היה במציאות של שנות השלושים בברה"מ. הבוהמה האומנותית הסובייטית חיה במתירנות מינית שלא היינו מצפים ממדינה שמרנית – מטיפנית כרוסיה הקומוניסטית. בולגקוב למשל, חי עם שתי נשים באותו הבית – אשתו החוקית והלא רשמית, מיאקובסקי (משורר אהוד על הממסד הקומוניסטי, מה שלא הפריע לו להיות כישרוני וידוע בעולם) חלק את אשתו עם עוד גבר וגם המשוררת אנה אחמטובה ניהלה עם בעלה מערכת יחסים פתוחה למעשה.
הספר אמנם לא על זה בדיוק, אבל לא שונים בעניין זה היו בני הזוג מנדֶלשטַאם. למי שלא יודע על מה אני מדבר, אערוך סקירה קצרה.
אוסיפ מנדלשטאם נולד ב- 15 בינואר 1891 בסנט – פטרסבורג להורים יהודים מתבוללים. קיבל חינוך מצוין, כבר מגיל צעיר גילה עניין בשירה, הצטיין במקצועות הומניים וידע בצורה מושלמת כמה שפות אירופאיות. עד מהרה התגלה כעילוי בתור משורר. ב-1913 פירסם אוסף שירים ראשון תחת השם "אבן" ומיד הוכר כגאון ומבשר זרם חדש בשירה הרוסית – האקמאיזם. זה היה סגנון חדש של שירה, מאופק וישיר יותר מהסגנון הסימבולי, המקובל עד אז. יש כמה מכתביו שראו אור בעברית, עם זאת ככל שאני מבין וגם נוכחתי לראות, לא ממש ניתן לתרגם את מנדלשטאם לעברית בצורה שהדבר יעביר את עוצמת כשרונו בצורה מיטבית.
אז כאמור, ב- 1934 חי לו מנדלשטאם ואשתו נדיה עם שחקנית תיאטרון צעירה ומושכת. באותה העת כבר סר חינו של המשורר בעיני הממסד הספרותי הסוציאליסטי ופרסומי יצירותיו הלכו התמעטו עד אשר חדלו לראות אור כליל. המשורר הגאון נאלץ להקריא את שירתו בפני קומץ מאזינים באסיפות חצי סודיות. הוא ללא ספק חש השפלה וחוסר אונים, אליהם התווספה ההבנה כי המצב שנוצר במדינה הסוציאליסטית הצעירה הוא אבסורדי ובלתי נסבל. באותה השנה 34', עדיין רבים לא האמינו כי סטלין הוא העומד מאחורי המעצרים וחשבו כי זה מעשה ידיו של ה-נ.ק.וו.ד. העצורים נהגו לכתוב מכתבי מחאה לסטלין וביקשו שימהר להודיע לאנשי השירות החשאי כי מדובר בטעות. אולם למנדלשטאם לא היו אשליות בקשר לזהותו של מקור הפורענות. בהתקף זעם צדקני, הוא כתב מכתם תקיף נגד "איש ההר הקרמליני"(רמז למוצאו הגיאורגי של סטלין), שם כינה אותו רוצח איכרים - ביקורת ישירה על הקולקטיביזציה הכפויה שנערכה באותם ימים. המכתם אמנם נפל באיכותו לעומת יצירותיו האחרות של המשורר, אך היה סנסציוני מבחינת התעוזה שבו והביקורת הנוקבת האישית כלפי "שמש העמים". מתוך התלהבות הקריא מנדלשטאם את המכתם לשתי הנשים בחייו כמו גם למגוון אנשי רוח ומשוררים אחרים דוגמת אנה אחמטובה, שבעלה ובנה היו עצורים, ובוריס פסטרנק. אלה הבינו לליבו, אך באותה הנשימה הפצירו בו לא להמשיך להפיצו ואף להשמיד את כתב היד.
בהיסטוריה של רודנים המטילים אימה על נתיניהם, היה רק אחד שקרא "לילד בשמו" בריש גלי והוא רובספייר, ששלטונו נקרא רשמית 'שלטון הטרור'. סטלין, לעומת זאת, ניסה בכל דרך להכחיש קיומו של כל טרור על אף שהיה ידוע לכל שהוא שריר וקיים במדינה שבה מיליוני אנשים נרדמו רק עם עלות השחר (המעצרים התרחשו בלילות), שפכו על עצמם מים רותחים כשראו שהם עומדים לאחר עשר דקות לעבודה, כדי שתהיה סיבה "רפואית" לאיחורם והם לא יואשמו בחבלה מכוונת. במציאות שכזו היה קשה לסמוך אפילו על אנשים ששכבת איתם. "השמש" נפגע עמוקות הן מעצם אזכור ההוצאות להורג, שעל פי המכתם ממלאות את ליבו שמחה והן מהפגיעה האישית בעצמו. כצפוי, הייתה הלשנה ולא עבר זמן רב עד אשר המשורר המיוסר נעצר. אולם בוכארין, שאז עוד נותרה לו השפעה כלשהי, התערב למען מנדלשטאם, מה שהביא, לאחר עינויים נפשיים קשים בכלא לוביאנקה, לשחרורו לחופשי, אך ללא הזכות לחיות במוסקבה ואוסיפ נאלץ לגלות עם אשתו לעיר נידחת, בה הם חיו כשלוש שנים בתנאים מחפירים.
הרוס נפשית ופיזית, ניסה המשורר לחזור למוסקבה ואף כתב מין שיר הלל לסטלין. אולם סטלין הערמומי, זיהה בשיר ההלל לכאורה למעשה קריקטורה על עצמו ונפגע עד עמקי נשמתו אף יותר מהמכתם. כמובן שמנדלשטאם נעצר בשנית. יתר על כן: באותם הימים בוכארין נמצא אשם בריגול והוצא להורג. היותו מזוהה כמקורב לבוכארין, שמה אותו על הכוונת מיד.
סטלין חשש להוציא להורג משוררים שחשב אותם לגאונים. הוא היה בטוח שההיסטוריה תמיד תהיה לצידם ולא לצידו. מנדלשטאם נשפט לעבודות כפייה במחנה בסיביר לחמש שנים, אך בהתחשב במצב בריאותו הפיזית והנפשית היה ברור שגזר הדין שקול להוצאה להורג עבורו.
הרומן קולע למהות הפסיכולוגית של גיבוריו בצורה מדויקת. ניכרת בו השפעתם של גדולי הכותבים אודות התקופה כמו אנטולי ריבקוב וורלאם שלאמוב. האירועים מסופרים מנקודות מבטיהן של מגוון דמויות ועל אף שהמכתבים, המונולוגים והדיאלוגים הם פרי המצאתו של ליטל, הם מבוססים מאוד על אופיים וסגנונם האמתיים של בני האדם שהיו עשויים לכתוב או להגיד אותם. הוא גם מראה בצורה מיומנת את אופי הטרור, שלא פסח על אף שכבה או מעמד, הרי כדי להיות יעיל היה עליו להיות אקראי...
מה שהרשים אותי במיוחד, זה שבעלטה ששררה מסביב, הייתה נרקמת רעות בין בני אדם , אמתית ואינטימית חפה מאגו, פוזה או כל תחרות, חברות שיש בה הקרבה של ממש,כזו שכמעט ואינה בנמצא היום... ספר מומלץ מאוד שהמציאות והדמיון נשזרים בו האחד בשני ויוצרים רומן מצוין.”
