“"אשת הצהריים" היא אגדה עממית גרמנית, לפיה מי שפוגש את אשת הצהריים בשדה בצהרי היום, ומספר לה במשך שעה משהו לפי בקשתה, זוכה במלוי משאלה. נשמע לכם כמו פרט טריוויה? צודקים. והאגדה הזו המוזכרת פעם אחת בספר הזה, נתנה לו את שמו. האמת? זה שם יפה. אבל אפשר היה למצוא עוד עשרות שמות יפים ואניגמטיים, שיהיו קשורים לסיפור בצורה רופפת לא פחות מ"אשת הצהריים".
הספר הזה עוסק ב... קצת קשה להגדיר. זה סיפור המתרחש בין שתי מלחמות העולם, המתאר בעיקר שתי אחיות הנולדות למשפחה מהגהינום ואת קורותיהן, בגרמניה בשנים הרות המשמעות. יש פה אם חולת נפש, מסירות בין אחיות, רמזים לגלוי עריות, כמיהה ללימודים והגשמה עצמית, אהבת אמת שסופה טרגי, קצת הוללות מתובלת בסמים, אמהוּת...
נשמע עמוס? זה כך. נשמע שטחי? זה כך. נראה כאילו רציני ומעורר מחשבות? זה כך.
הספר כתוב היטב, מעניין למדי - יש בו תאורים יפים של התקופה, האמונות שרווחו אז, מתובלים בסיפור שהוא פיקנטי לעתים. אז מה הפריע לי? שכל המכלול הזה לא הצליח לגעת בי. זה לא ספר ששקלתי לזנוח - הוא לא משעמם והוא מבטיח לקורא "עוד רגע משהו יקרה...". אבל למרות שאנחנו מכירים את הדמות הראשית בערך מאז שנולדה, והיא עוברת המון חוויות שחלקן ממש מצמררות, לא היה לי אפילו רגע של הזדהות איתה. פשוט אי אפשר היה להבין את התנהגותה מהתאורים הארכניים שלה, ואי אפשר היה מבחינתי ליצור איתה כל קשר. מה שאמור לגביה מתאים שבעתיים לשאר הדמויות המבליחות בספר הזה לרגעים ונעלמות בלי שתרגיש צער על לכתן.
יוליה פרנק - כתוב על הכריכה האחורית - היא גרמניה ילידת 1970, שזכתה בפרסים רבים על ספריה. את הספר תרגמו פה בתמיכת מכון גתה. יוליה פרנק שללא ספק יודעת לכתוב, לא הצליחה, לדעתי, להפוך את הסיפורים שהיא מספרת לספר מספיק מגובש, והרגשתי שממש לא איכפת לי מה יקרה להלנה - אליס ואיך יסתיים הסיפור שלה. זה חבל מאד כי הסיפור שלה נוגע בכל הדברים בהם אנחנו מתעניינים: אהבה, טירוף ומוות.”