הספר מגולל את סיפורה של טנזין פלמו, צעירה אנגליה שבחרה לחיות כנזירה בוהיסטית בהודו בשנות השישים. לאחר שתים-עשרה שנים של לימוד ותרגול בודהיזם היא פנתה לחיי פרישות במערה בהימלאיה, שם תרגלה מדיטציות רבות עוצמה, תוך שהיא מגדלת את מזונה בעצמה, מתמודדת עם כפור, רעב, מחלות וחיות פרא, מתוך מטרה להשיג את הבלתי אפשרי – להגיע להארה בגוף של אישה.
מבעד לביוגרפיה המיוחדת במינה של טנזין פלמו, נפרשת תמונה מרתקת של התמורות התרבותיות שחלו בתרבות הטיבטית ובתרבות המערבית משנות השישים ואילך, ושל יחסי הגומלין בין התרבויות הללו, על רקע שיקום חיי הרוח הטיבטיים בהודו לאחר כיבוש טיבט, ועליית הפמיניזם במערב.

בעולם חיים כיום לא מעט תלמידי בודהיזם מערביים שהפכו לנזירים במסורת הבודהיזם הטיבטי. ג'טסונמה טנזין פאלמו בולטת ביניהם בייחודה. לא רק שהיא אחת הנזירות הוותיקות ביותר, אלא שהיא הצליחה לעשות מה שמתרגלים מערביים רבים שאפו, אך לא הגיעו לממש. היא הקדישה שנים רבות וארוכות ללימוד, תרגול וחיים באורח חיים נזירי פשוט ומסורתי. בניגוד לחבריה היא לא התפתתה להפוך למורה, ולא מבלה את חייה בטיסות סביב העולם. מאז סיימה את תקופת פרישותה במערה בילתה ג'טסונמה טנזין פאלמו את מרבית זמנה בקידום הפרוייקט החשוב של מנזר הנזירות. לשם כך פינתה חלק מזמנה בתקופה מסוימת להוראה, ששולבה עם מסעות גיוס כספים ותמיכה. ברגע שפחת הצורך בכך, הודיעה מיד כי תפסיק את מסעותיה, והיא מבלה את ימיה יחד עם נזירותיה בצפון הודו, מנצחת על עבודת הבניין והתנהלות המנזר.
בעז עמיחי

טנזין פלמו משווה בין החיים של הקהילה הטיבטית בהודו ובין החיים בחברה המערבית:
בלאהול היה עושר בחיים, למרות כל הקשיים. כאן האנשים רעבים למשמעות אמיתית, לעומק בחייהם. כאשר אדם מפסיק להלעיט את החושים הם רוצים עוד. לכן האנשים תוקפניים ומדוכאים. הם חשים שהכל עקר כל כך. יש לך כל מה שאתה רוצה, ומה הלאה? התשובה שהחברה נותנת היא להשיג עוד ועוד, אבל לאן זה מביא אותך? אני רואה בדידות בכל מקום, ואין לזה שום קשר עם היות לבד. זהו ניכור של הנפש.
מתוך הספר.