"מוזר איך שהדברים התגלגלו. זה יכול היה לקרות לכל אחד, אבל זה קרה לי ולאדי. חלקנו את הדרגש העליון. שם למעלה היה יותר אוויר נקי, ואם הקאפו עבר יכולת לשכב שם מחוץ לתחום הראייה שלו. בתחילה היינו שמונה אנשים ששכבו על הדרגש העליון. אבל עוד ועוד אנשים לא עברו את הסלקציה ונשלחו לתאי הגזים עד שנותרנו רק שלושה. שניים נאלצו לשכב כשרגל אחת משתלשלת מעבר לשוליים והיה קשה לישון. אדי ואני הצמדנו את גבינו זה אל זה. אתה מבין, הגוף שלו היה חם מאוד, והיה לנו קר מאוד".

במילים אלו תיאר ליאון גרינמן את זכרונו משותפו לדרגש באושוויץ – אדי האמל. האמל היה יהודי אמריקאי, יליד ניו יורק, שבין השנים 1930-1922 שיחק כקיצוני ימני בקבוצת הכדורגל אייאקס אמסטרדם. בינואר 1943 גורש יחד עם 700 יהודים נוספים לאושוויץ. שלושה חודשים מאוחר יותר, ב-30 באפריל 1943, לאחר שלא עבר את הסלקציה בשל פצע בפיו, נשלח האמל לתאי הגזים שם נרצח.

כמעט 60 שנה אחרי יצא סיימון קופר, איש ספר וחובב כדורגל, לגלות את סיפורו של אדי האמל היהודי, שחקן הכדורגל של המועדון ההולנדי הידוע אייאקס אמסטרדם וחבר סגל הנבחרת ההולנדית. לא הרבה מצא קופר. בספר זכרונות משנת 1944 שיבץ וים אנדריאסן, שחקן אייאקס בעברו, את האמל בנבחרת כל הזמנים של הקבוצה, ודייטה ון מינדן, אוהד אייאקס מושבע בן 80, סיפר לו כי זכר את האמל "כשחקן נחמד ואהוד מאוד". איש מחברי ההנהלה של אייאקס, כך מסתבר, לא טרח להנציח בצורה ניאותה את חייו של שחקן אהוד שמצא את מותו בשואה. מבחינתם, הוא היה כנראה עוד יהודי, אחד מ-104,000 יהודים הולנדים שנרצחו במקום העלום במזרח, אליו נשלחו בראשית 1943.

ספר מרתק ומטריד מציג קופר. זהו לא ספר על היסטוריה של הכדורגל ההולנדי ולא ספר על אחד ממועדוני הכדורגל הבכירים בעולם, שאוהדיו מתגאים משום מה בכינוי "היהודים". זהו ספר על זיכרון ושכחה, על הבנאליות של הטבע האנושי. על אנשים שחיו במחיצתם של אנשים אחרים לאורך מאות שנים - שכנות טובה וסובלנית - אנשים שחלקו את אותה תשוקה לסמל, לקבוצה ולמשחק. יחד הם צעדו אל האיצטדיון, מילאו טריבונות, שרקו ושאגו אחרי הבקעה. עד שבוקר אחד הגיעו הנאצים, כבשו את הולנד והעלימו כמה מהם.

וכאילו לא קרה דבר. הכדור הוא עגול והמשחק נמשך.

הולנד, מסיבה לא ברורה, נצרבה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי כמדינה אוהדת שסייעה רבות להצלת יהודים בזמן השואה. המציאות בדיוק הפוכה. אולי משום שההולנדים עצמן העדיפו לשווק את המשפחה שהחביאה את משפחת פרנק ובתם אנה, ולא את שלושת השכנים שהלשינו עליהם לגסטאפו. כך שספרו של קופר עלול לעורר כמה קוראים מהתדמית המזויפת הזו, ובמיוחד פרק 10, גולת הכותרת של הספר. בצורה לאקונית וכרונולוגית, נעדרת פאתוס או נקמה, מציג קופר את האומה ההולנדית בקלונה. הוא לא מטיף מוסר או שופט, וגם לא חושף פרטים היסטוריים חדשניים. הוא רק מספר את ההיסטוריה של הולנד ויחסם של ההולנדים ליהודים בזמן השואה, לצד סיפורים של מדינות אחרות בהן, בולגריה, איטליה ודנמרק. כך מגלה הקורא עד כמה פסיבי היה העם ההולנדי ביחסו אל היהודים. עד כמה אדישה היתה האומה ההולנדית כאשר התדפקו אנשי האס.אס על דלתותיהם.

החודש (יוני 2008) מתקיימים משחקי אליפות אירופה בכדורגל. ברזיל וארגנטינה לא תשחקנה, והנטייה הטבעית של האוהדים הישראלים תהיה לעודד את הנבחרת שהכי קרובה ללבם - הכתומים. רגע לפני, כדאי לקחת את הספר של קופר ולצאת איתו למסע היסטורי מרתק ומטריד שמחבר בין הטריבונות הגואשות לדרגשו של אדי האמל במחנה ההשמדה.

שם הספר
כדורגל נגד האויב