“נדין גורדימר (1923-2014) הייתה סופרת דרום אפריקאית יהודייה. הספר הזה נכתב ב-1974 וזיכה אותה בפרס בוקר. ב-1991 קיבלה פרס נובל לספרות.
סופרת עם השגים מרשימים ביותר, אני פחות התרשמתי. הסיפור על פניו מאוד מבטיח, בחווה של איש עסקים לבן עשיר נמצאת גופה של אדם שחור אלמוני, סביב מקרה זה המחברת מספרת על כל הנושאים האתניים, פסיכולוגיים וגזעיים המעסיקים את דרום אפריקה של אמצע שנות השבעים של המאה הקודמת.
הסיפור מתאר את עברו של מהרינג איש העסקים הלבן, כיצד הגיע לאפריקה, נישואיו וכישלונם, אישתו שעזבה לארה"ב וקשריו הרחוקים עם בנו שמנסה להתחמק משרותו הצבאי. סביב אלה מתוארים גם הקשרים של מהרינג עם מנהל המשק השחור שלו, עם השכנים ההודים ועם העיר השכנה שרובה תושבים שחורי עור.
יש לציין שהספר בנוי מחומרים מצויינים כדי ליצור ספר נהדר של חמישה כוכבים, אבל גורדימר עושה כל שביכולתה לסבך ולהקשות את ההבנה. הסיפור עובר בין מקומות שונים ולאנשים שונים כמעט כל עמוד. הוא עובר מעבר להווה לעתיד ללא כל התראה ולעיתים קשה לשים לב לכך. הסיפור מסופר בצורה מקוטעת, כלומר לא כל מה שהדמויות אומרות נכתב, המחברת נותנת לנו לנחש ולהבין לבד את הסיפור, זה היה נחמד בהתחלה, אך מהר מאוד הופך למתסכל ולטעמי פוגע בהנאה. תחילה חשבתי שזו תוצאה של תרגום לקוי, אך משקראתי ביקורות אחרות על ספרים אחרים של גורדימר הבנתי שזה בעצם סגנון כתיבתה.
לסיכום הסיפור היה יכול להיות טוב ומעניין, אך גורדימר הפכה אותו מסורבל, טרחני ומתיש ובנוסף הכתיבה עצמה גם היא לא הרשימה במיוחד.
אפשר לוותר. אם אתם רוצים לקרוא ספרות טובה על דרום אפריקה תתחילו מספרה הנפלא של דלין מתיה "הקפות ביער" ותמשיכו עם סיפרה הנהדר של דוריס לסינג "העשב פוזם", אם תרצו עוד קוטזי הוא קריאה מהנה כמעט בכל ספריו.”