פרולוג
גרייסון
אוגוסט 2015
עשר שנים שאני נושם, שורד וחי את המלחמה.
זה הדבר היחיד שאני מכיר.
לצוד, לירות, להרוג.
אני מתקדם לעבר המבנה הנטוש. המודיעין אישר ששני הטרוריסטים שאנחנו רודפים אחריהם נמצאים כאן. אני מהדק את אחיזתי ברובה ה־M4 שלי בזמן שאני הולך בכבדות בחום הלוהט של אפגניסטן.
קספר, החבר הכי טוב שלי כל החיים, צועד משמאלי.
התגייסנו יחד למארינס ועלינו יחד בסולם הדרגות. אם לא היינו מסתבכים בקטטות בשנות הנעורים, ההורים שלנו כנראה לא היו שולחים אותנו לצבא. הכול בזכותו. איפה עוד הייתי מצליח לפרוק את כל הכעס שלי? זאת אומרת, באופן חוקי.
דלת העץ תלויה על ציריה. שניים מהחבר'ה שלנו, צ'ייס ופול, מתקרבים במהירות מהצד השני של המבנה.
הטרוריסטים האלו ביצעו פיגועים שנהרגו בהם מאות חפים מפשע בנמל התעופה של קאבול. מאז המתקפה שנערכה לפני שלוש שנים הם נעלמו מעל פני האדמה.
אני בועט בדלת ופורץ אותה, מכוון את הנשק שלי קדימה ומביט סביבי.
משמאלי יש גרם מדרגות הרוס, ומימיני מה שנשאר מהחורבה הזו. חתיכות של ספוג מספה קרועה נמעכות תחת רגלי. ניירות מפוזרים בכל מקום, ספרים הרוסים ושרידים של מכשירי חשמל שנשברו.
איך מישהו היה מסוגל לגור כאן כל כך הרבה זמן?
"יש לנו זיהוי חוֹם בקומה למעלה," מאשר המודיעין באוזנייה שלי.
"קיבלתי," אני עונה ומסמן באצבעותי לקספר לכיוון המדרגות. אני מתקרב בזהירות, עולה במדרגות ומציץ מעבר לפינה כדי לבחון את השטח. אני מגיע לקומה העליונה וכמעט מקיא בתגובה לסירחון שמגיע מהשירותים. יש שם רק דלת אחת סגורה. הם חייבים להיות שם.
אני מסמן מהר לחבר שלי ופורץ את הדלת.
בפינה הימנית של החדר, אישה שברירית מחבקת ילד קטן צמוד לחזה שלה. הצרחות שלהם מהדהדות לי באוזניים.
משהו כאן לא מסתדר. מה זה? פיתיון?
שיט.
אני מסתובב בחדר, בודק כל פינה נסתרת, אבל אין כלום.
שיט.
"החוצה! עכשיו!" אני שואג אל קספר, שעומד על המשמר ליד הפתח.
איפה לעזאזל צ'ייס ופול?
קספר מזנק במורד המדרגות, ואני מיד אחריו. ברגע שההבנה נוחתת עלי, אני צועק, "קספר, תעצור. אל תצא לש—"
רעש הירי קוטע את המילים שלי. אני מתכופף מתחת לחור בקיר. יריות נוספות מהדהדות במרחב, ואחת מהן חולפת ליד הראש שלי ופוגעת באבן המתפוררת מאחורי.
תנועה של משהו בצבע לבן תופסת את עיני מעברו האחר של החדר. אני מתכופף ומתקדם לשם, חולף על פני הספה ההרוסה וממתין. אחד מהם חייב לצאת בקרוב. אני רואה בכוונת ה־M4 שלי גבר בגלימה לבנה שנושא נשק.
אני לוחץ על ההדק, והבן זונה נופל.
צ'ייס ופול מציצים מעבר לפינה. הם מסמנים לי לחזור בזמן שיריות נוספות נשמעות לידנו.
קספר... אני חייב למצוא את קספר.
אני זוחל לעבר הכניסה, משאיר את הנשק דרוך.
אני יוצא החוצה, והשמש מסנוורת אותי. אנחנו באמצע המדבר. לא נהניתי ככה כבר הרבה זמן, אני מת על מרדפים מוצלחים.
אבל העולם מתרסק סביבי כשאני רואה את חבר שלי שוכב בחול בשלולית דם שזלג מבטנו. ידיו לוחצות על הפצע, והוא נאבק להרים את ראשו.
אני רץ אליו ונופל על הברכיים.
"שיט, קספר." אני שולף את ערכת הטראומה מהאפוד שלי.
צ'ייס ופול מקיפים אותי.
פול נשאר לעמוד על המשמר בזמן שצ'ייס ואני מנסים לעזור לקספר.
"יש לנו שלושה הרוגים מאומתים. אין תנועה נוספת," פול מדווח.
אני קורע את הז'קט של קספר בחיפוש אחר מקור הדימום. הידיים שלי רועדות בזמן שהחבר הכי טוב שלי נאבק לנשום את נשימותיו האחרונות.
"גרייסון, אל..." קספר לוחש בנשימות קטועות.
אני מסיר את מסכת הסקי השחורה שלו כדי שיהיה לו קל יותר לנשום.
"קספר, אנחנו איתך."
הוא מניד את ראשו, עיניו החומות ננעצות בי ודמעות זולגות על לחייו, כמעט מתחננות שאפסיק.
"גרייסון, א־אני כל כך מ־מצטער. אני מ־מקווה... שת־תסלח לי. א־אני אוהב אותך, אחי."
מצטער? על מה לעזאזל הוא מצטער?
"שום מצטער. אתה לא מת לי עכשיו." הקול שלי נשבר בסוף המשפט.
הוא מתחיל להשתעל ודם ניתז לו מהפה.
אני משעין אותו על הברכיים שלי.
"אני מ־מצטער," הוא מנסה שוב.
"על מה אתה מצטער? הכול יהיה בסדר."
"על שהזדיינתי עם אמיליה."
גל של זעם עובר בי, ואני מושך את הרגל שלי מתחת לראשו ונותן לו ליפול על האדמה. הווידוי שלו דוקר אותי כמו סכין, בזמן שאני מנסה להתמודד עם המציאות החדשה.
כל הלילות ההם, שבמקרה גם החבר הכי טוב שלי וגם אשתי היו עסוקים מדי ולא היו איתי. אבל קספר אפילו לא מתעכב קצת כדי שאספיק לשנוא אותו.
"לא, לא, לא, לא!"
כל העולם שלי מסתובב בראשי.
אני נסוג אחורה והאבק ממלא את הנחיריים שלי בזמן שאני יושב שם וצופה בחבר היחיד שהיה לי נושם את נשימתו האחרונה.
המילים האחרונות שלו עדיין מהדהדות לי באוזניים.
החבר הכי טוב שלי. זה שזיין את אשתי במשך מי יודע כמה זמן.
"זוזי לי מהדרך, אמיליה," אני צועק לאשתי הזונה.
היא ממשיכה להתרוצץ סביבי בהיסטריה, אוחזת לי בשרוול, מתחננת שלא אעזוב אותה. אני מגייס את כל כוחי כדי לא להעיף את האישה הזאת לקצה השני של החדר.
אני אורז את כל הבגדים שיש לי.
"גרייסון, בבקשה. אל תעזוב אותי, אני מבטיחה שלעולם לא אעשה את זה שוב. אין לך ממה לדאוג, גם ככה קספר כבר מת."
אני תופס את ידית המגירה, תולש אותה מהמקום וזורק אותה על הקיר ממול.
איזה אידיוט הייתי! האישה הזו מפלצת. דוחה. איך לא ראיתי את זה קודם? קספר, החבר הכי טוב שלי, האח שאף פעם לא היה לי — והם פאקינג הרסו הכול.
אני מתקדם לעברה באגרופים קפוצים. היא נצמדת אל הקיר בפרצוף מבועת.
"זאת הפעם האחרונה שתראי אותי אי־פעם, ושלא תעזי לומר את השם שלו שוב. את לא ראויה לזה. עכשיו עופי לי מהעיניים. את מגעילה אותי."
היא קורסת על הרצפה בבכי בלתי נשלט.
פתטית.
אני נוסע לנמל התעופה, מוכן להתחיל את החיים החדשים שלי ולהשאיר מאחורי את החושך, איפה שהוא אמור להיות. אמרתי שלום אחרון לחבר הכי טוב שלי. זה היה הדבר היחיד שעוד החזיק אותי כאן.
אני עומד להקים בניו יורק מכון אִגרוף רצחני, בתקווה שיהיו שם מספיק קרבות כדי שאוכל לפרוק חלק מהזעם הזה.
החוק החדש שלי: שום אישה ליותר מלילה אחד.
פרק 1
מאדי
ינואר 2022
אני עוצמת לאט את העיניים, ואצבעותי גולשות לשולי התחתונים שלי. הדרך היחידה שאני מצליחה לגמור עכשיו היא לדמיין את גרייסון ואת כל הדברים המהממים והמענגים שהוא יודע לעשות עם הפה.
אצבעותי מחליקות מעלה ומטה לאורך החריץ שלי כשאני חוזרת בזיכרוני ליום שבו גרייסון הציל את החברה הכי טובה שלי.
אנחנו עוצרים מול הדירה של הארוס לשעבר של סיינה, האידיוט שחטף אותה. קלר נשא את סיינה למכונית, והם כבר בדרך לבית החולים. ניקו, המאבטח האיטלקי הזועף שלה, עדכן אותי שמצבה חמור.
הגשם מכה בחלון המכונית בזמן שאני מביטה בכניסה לבניין של ג'יימי. גברים מקיפים את המבנה מכל הכיוונים.
גרייסון יוצא מהבניין בפנים חסרות הבעה. הוא מעביר יד על פניו, מורח את הדם שנוטף משערו. חולצתו הלבנה מוכתמת באדום.
אני חשה הקלה כשאני מבינה שהוא בסדר. אף על פי שבחודשים האחרונים רבנו בלי הפסקה, לא רציתי שהוא ייפגע. אבל גם לא רציתי להפסיק לעצבן אותו. מצחיק אותי לראות אותו כועס.
למה אני כל כך דואגת לו?
לאורך כל החודשים האלו, הוא עצבן אותי בעצם הקיום שלו. אבל ברגע הזה אכפת לי רק שהוא בסדר.
לוקה צועק אליו מאחור וגרייסון מסתובב, חושף אקדח כסוף בידו.
אני תופסת בידית דלת המכונית ומושכת, אבל היא לא נפתחת.
הדחף לרוץ אליו משתלט עלי. אני צריכה שהוא ינחם אותי. אני צריכה לדעת שסיינה בסדר. אני צריכה לדעת מה קרה. הכול באשמתי.
"ניקו, תפתח את הדלת!" אני צועקת, אחוזת טירוף.
"זה לא מקום בטוח, מאדי. בכלל לא הייתי צריך להביא אותך לכאן. הבוס יהרוג אותי."
"תפתח את הדלת או שאני אהרוג אותך בעצמי," אני נובחת עליו.
צליל שחרור הנעילה נשמע ברכב כשאני פותחת את הדלת. מיהרתי כל כך שזרקתי על עצמי רק חולצה לבנה וג'ינס. הגשם מכה בי ומרטיב אותי לגמרי. אני רצה לעברו של גרייסון, והוא קופא כשהוא מבחין בי. דם וגשם נוטפים מפניו ושערו הבהיר הפך לכהה מהרטיבות. אפילו עכשיו, הוא נראה מהמם. גופו הגבוה והחזק גורם לי מיד להרגיש בטוחה. אני יודעת שכלום לא יקרה כשהוא פה.
אני משליכה את עצמי לזרועותיו ומצמידה אליו את פני.
"סאנשיין, מה את עושה כאן? זה לא מקום בטוח," הוא לוחש. אני נרעדת כשהנשימות החמות שלו נוגעות בצווארי.
"הייתי חייבת לוודא שסיינה בסדר, שאתה בסדר. הכול באשמתי. לא הייתי צריכה לעזוב אותה. לא ידעתי מה קורה," אני אומרת בקול שבור.
אצבעותיו מלטפות את השיער שלי בתנועות מרגיעות.
"ששש. היא תהיה בסדר. אני מבטיח. זאת לא אשמתך."
האפים שלנו נוגעים קלות ואני נשטפת תשוקה אל הענק הסקסי, המקועקע והמגונן הזה. הבחור שאני כמהה אליו בסתר. כמיהה נואשת.
מבטו נע לשפתי ואז בחזרה לעיני.
לא אכפת לי. אני רוצה את האיש הזה.
אני מצמידה את השפתיים לפיו, והוא מתקשח. אני מתמלאת מבוכה, נסוגה ומסיטה את ראשי ממנו.
"לעזאזל עם הכול." הוא תופס בעורפי ומצמיד את שפתי אליו בתשוקה. טעם מתכתי של דם מתערבב בנשיקה שלנו. ידו מושכת את ראשי קרוב עוד יותר אליו. לשונו רוקדת עם שלי.
זאת נשיקה שגורמת לגוף שלי לרעוד ולאצבעות הרגליים שלי להתכווץ. כזאת ששואבת ממני את כל הנשימה.
"גרייסון, אנחנו צריכים לזוז. עכשיו!" מישהו צועק מאחורינו.
הוא מפסיק את הנשיקה, מנער את ראשו ומצמיד את מצחו לשלי.
"את צריכה ללכת, מאדי," הוא נאנח.
"פאק," הוא ממלמל כשהוא מסתובב ומתרחק.
משאיר אותי לעמוד בגשם, עם שפתיים נפוחות. הוא נכנס למרצדס שחורה ונעלם בלי להביט לאחור.
אני חונקת את האנחות שלי כשהשיא מתקרב, נושכת לעצמי את הזרוע. עדיין לא התרגלתי לעובדה שאני גרה לבד ולא צריכה יותר להסתיר את האורגזמות שלי. בראש שלי, הנשיקה לא נעצרת שם; הוא לוקח אותי הביתה ומזיין לי את הצורה.
וזאת הבעיה שלי. אני לא מצליחה להפסיק לדמיין את גרייסון מזיין אותי.
אף על פי שמי שנישק אותי מוקדם יותר היה גרגורי, רואה החשבון.
ציפיתי לנשיקה מסחררת, משנה חיים, כמו שהיתה לי עם גרייסון בשנה שעברה.
ברגע ששפתיו של גרגורי נגעו בשלי, המוח שלי חזר ישר לאותו היום. היום שכאילו קילל את חיי הדייטים שלי מאז, והשאיר אותי מתוסכלת מינית ברמות בלתי נסבלות. אף אחד כבר לא מצליח לעורר אותי מאז. כל פעם אני רואה רק את עיניו הכחולות והחודרות של גרייסון, ואת פניו המרוחות בדם. ובדיוק בגלל זה יצאתי הערב עם גרגורי, בניסיון נואש להמשיך הלאה.
עכשיו כשהוא הלך, הבדידות והתסכול משתלטים עלי שוב ללילה נוסף.
האושר של סיינה כל כך מדבק. אבל לעזאזל, ממש נמאס לי להיות הגלגל השלישי.
אני נאנחת לתוך כוס היין הלבן שלי, נשענת על דלפק הבר במטבח היוקרתי בגוון כחול־כהה שלהם. קלר עוטף את סיינה בחיבוק חזק. הם חושבים שאני לא שומעת את הדברים המלוכלכים שהוא לוחש לה באוזן. בתם בת הארבעה חודשים, דארסי, מונחת בחיקו של קלר. פיסת אור קטנה ומושלמת.
"תירגעו, חברים. יש פה אנשים בודדים שעדיין רווקים ולא צריכים לראות את זה!" אני אומרת, מזייפת פרצוף פגוע.
"אוי, מאדי, מה עם גרגורי?" סיינה שואלת, נשענת לאחור בתוך זרועותיו של קלר.
"אנחנו לוקחים את זה לאט ובקלילות, בודקים לאן זה הולך." אני יודעת בדיוק לאן זה הולך. לשום מקום, אבל אני לא רוצה לוותר עליו עדיין. הוא נחמד, אנחנו מסתדרים טוב, אבל כידידים בלבד.
"ומה עם גרייסון?" קלר מצטרף, מנסה להסתיר את השאלה בשיעול. סיינה מכניסה לו מרפק בבטן.
"מה?" הוא שואל אותה ומרים גבה.
האזכור של שמו מספיק כדי למלא אותי בתסכול.
גרייסון וורד, ההפך המוחלט ממה שאני צריכה. מר פלייבוי, שמורט את כל העצבים שלי. ככה זה מאז שפגשתי אותו בפעם הראשונה בשנה שעברה במועדון "נקודת קצה" של קלר, תמיד עִצבנּו אחד את השני. לפחות עד הנשיקה ההיא שאני לעולם לא אדבר עליה שוב. מאז הוא מתחמק ממני.
"מאדי?"
קולה של סיינה קוטע את האובססיה הרגעית שלי לגרייסון.
"מה?"
"שאלתי אם שמעת מגרייסון בזמן האחרון?" היא אומרת בחיוך רך.
"לא. למה שאשמע ממנו?" אני יורה מבט אל סיינה, מקווה שהיא תסתום את הפה.
"סתם תהיתי. קלר אמר שהוא מתנהג מוזר מאז כל הקטע עם החטיפה."
"כל הקטע עם החטיפה..." אני צוחקת בעצבנות. "את מתכוונת ליום שבו כמעט מַתְּ בגלל הארוס המטורף שלך?" היום ההוא רודף אותי עד היום. אם לא הייתי משאירה אותה לבד, אולי זה לא היה קורה.
"נו, מאדי. תראי, אנחנו הכי מאושרים שאפשר להיות, כולנו בטוחים ושלמים. בבקשה תפסיקי להאשים את עצמך. אני רק שמחה שהוא לא פגע בך." היא ממהרת לעטוף אותי בחיבוק חזק.
היא האישה הכי חזקה שאני מכירה. הם באמת זוג משמים, נשמות תאומות אמיתיות. הוכחה לזה שאהבה באמת מנצחת הכול. אפילו אחרי שהיא גילתה שבעלה ואחיו היו בוסים של המאפיה, היא קיבלה את זה בהבנה. זה מטורף.
"בכל מקרה, למה שמצב הרוח של גרייסון יהיה קשור אלי?" אני שואלת, נואשת לשנות את הנושא. הייתי צריכה לדעת שזאת תהיה טעות לספר לסיינה על הנשיקה עם ההוא־שאין־לנקוב־בשמו.
עברו כבר ארבעה חודשים מאז שראיתי אותו לאחרונה, ביום שבו פגשתי את דארסי הקטנה. באותו היום הוא ירק את הבירה שלו ויצא בסערה מהחדר בלי להביט בי אפילו פעם אחת אחרי שסיינה שאלה על הדייט שלי עם גרגורי. אני לא מבינה אותו.
"אתן לא צריכות להתארגן כבר? המונית תהיה כאן בעוד שעה," מכריז קלר, קוטע את השתיקה המביכה שממלאת את החדר.
אני מהנהנת ולוגמת את שארית היין. הבועות החלקות מעניקות לי בדיוק את ההרגשה שאני צריכה. זהו ערב היציאה הרשמי הראשון של סיינה מאז הלידה, ואני בהחלט מתכוונת לוודא שזה יהיה ערב שהיא לא תשכח.
"כן!" היא צווחת, תופסת את ידי וגוררת אותי מהדלפק. "אני ממש צריכה שתעשי לי מייקאובר. אני נראית כמו אמא," היא מתחננת בעיני כלבלב, מעבירה את אצבעותיה בשיער המתנפח שלה. אני צוחקת כשהיא מושכת אותי במסדרון. "זה בגלל שאת באמת אמא, סי. אבל חתיכת אמא מדהימה."
חיוך קטן נמתח על שפתיה והיא עוטפת אותי בחיבוק חזק.
אני מחזירה לה חיבוק ונאנחת לתוך כתפה. אני מתגעגעת אליה מאז שהיא כבר לא בסביבה כל יום.
"תודה, מאדי. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך."
"כבר אמרתי לך, אני תמיד אהיה כאן בשבילך. אוהבת אותך, בסטי."
"גם אני אוהבת אותך."
אנחנו הולכות לחדר השינה הראשי. הבחורה הזו חיה בבית חלומות. זה היה כל כך חמוד מצד קלר לקנות את המקום הזה בשבילה, בשבילם, כדי שיהפוך לבית המשפחתי שלהם. הבית הזה מהמם, ויכול להכיל את כל עשרת הילדים שהם מתכננים.
סיינה נכנסת להתקלח ואני מחליפה מהר לשמלת הפאייטים הזהובה שהבאתי איתי. היא מבליטה בדיוק את המקומות הנכונים. אחר כך אני מסדרת את כל הציוד שלי על שידת האיפור שלה.
עד שאני מסיימת, היא כבר יוצאת מהמקלחת. אני מורחת אודם בצבע אדום עמוק להשלמת המראה שלי. האמת היא שאני נראית פאקינג לוהטת.
"וואו, מאדי, את נראית מדהים!"
"הוו, תודה, סי. עכשיו לכי לייבש את השיער שלך כדי שאני אוכל להתחיל לטפל בך." אני לוקחת את הטלפון שלי ומתיישבת על המיטה שלה, שוקעת במזרן. זאת כנראה המיטה הנוחה ביותר ששכבתי עליה אי־פעם. כל מה שאני רוצה עכשיו זה לשכב כאן ולגלול באינסטגרם.
"ראית את ההורים שלך לאחרונה?" סיינה שואלת.
אני לא מצליחה לעצור את עצמי, ומגלגלת עיניים בתגובה לאזכור לאמא שלי.
"בעעע לא. כבר הרבה זמן, תודה לאל."
"אלוהים, מאדי. היא עדיין לא ויתרה על כל סיפור 'את חייבת להתחתן לפני שייגמרו לך ימי הפוריות'?"
"ברור שלא. היא מתחננת שאמצא מישהו שאוכל להביא איתי לארוחת ולנטיין המשפחתית שלנו. נשבעת לך שהיא עושה את זה כל שנה רק בשביל להזכיר לי שאני רווקה. שום דבר שאני עושה אף פעם לא מספיק טוב בשבילה. בניגוד לאדי, אחי המושלם עם אשתו המושלמת והעבודה המושלמת שלו."
"אני שונאת שהיא מתנהגת אלייך ככה, מאדי." היא מתיישבת על קצה המיטה לידי. "אני בטוחה שבסוף תמצאי את הגבר המושלם בשבילך. אל תיתני לה לדחוף אותך למשהו שאת לא רוצה."
הלוואי שלא הייתי מרגישה את הצורך הזה לרַצות את אמא שלי. אני אפילו נמנעת עכשיו מלהיפגש עם אבא שלי, אפילו שאני מתגעגעת אליו. אני פשוט לא יכולה להתמודד עם המבטים השיפוטיים של אמא שלי על כל דבר בחיים שלי. אפילו על המשקל שלי.
"כן, אולי." זה כל כך מביך. "אני פשוט רוצה מישהו שיגרום לי להרגיש בטוחה, שיאהב אותי, את מבינה? ואני לא מתחברת לאף אחד, לא משנה לכמה דייטים אני הולכת."
"אולי את מחפשת במקום הלא נכון," היא אומרת ומהנהנת, טופחת על ידי ואז קמה וחוזרת לאמבטיה.
למה בדיוק היא מתכוונת?
דפיקה על דלת הכניסה מהדהדת ברחבי הבית. סיינה מפעילה את מייבש השיער ואני קמה מהמיטה.
הדפיקות מתחזקות ללא הפסקה בזמן שאני ניגשת למדרגות. אלוהים, מישהו כאן חסר סבלנות. אם הם יעירו את דארסי בזמן שקלר מרדים אותה, הוא ירצח אותם.
"רגע, אני באה!"
אני מתה כבר להעמיד את החרא המרעיש הזה במקום.
