“איקאסה כותב בסגנון ריאליסטי עז ביטוי המשלב ביקורת חברתית נוקבת. הסיפור לא קל לעיכול כיוון שהוא מתאר בשפה ישירה את הניצול של האינדיאנים
על ידי האדם הלבן והצ'ולוס (אינדיאנים מעורבים).

הספר נכתב ב-1934 ונחשב לקלאסיקה בספרות הלטינית וכספר האקוודוריאני המפורסם ביותר.

איקאסה עצמו אדם לבן, אך הוא חי הרבה שנים במחיצת האינדיאנים ולמד את תרבותם ומנהגיהם.

הכתיבה קולחת, יפה ונקיה מעודפים. אין הרבה עומק לדמויות, אבל אפשר לסלוח על כך כיוון שמטרת הסיפור היא להציג מצב חברתי של קבוצה אתנית שלמה ולא להתעמק בתאור הדמויות.
מומלץ!”

“לפני כמה ימים קראתי ידיעה בעיתון על כך שבעת שיפוץ בניין בדרום תל אביב התמוטט אחד הפועלים. לא ברור מה בדיוק קרה לו. מה שברור זה שהקבלן אחז בכתפיו, ציווה על פועל נוסף לאחוז ברגליו, ויחד הטילו אותו אל המדרכה שמעבר לכביש. אחר כך ציווה הקבלן על יתר הפועלים להסתלק. אנשים שראו את זה הזעיקו את האמבולנס שביצע פעולות החייאה בפועל, אולם עד הגעתו לבית החולים הוא מת. הוא לא היה אינדיאני. הוא היה פלשתינאי, אבל הוא היה יכול להיות גם סיני או תאילנדי או תורכי.

על פי כתבה של רועי צ'יקי ארד, אחת ל 12 ימים מת כאן פועל בניין. פי 5 מאשר בבריטניה, למשל. אכיפה של חוקי העבודה כמעט לא קיימת. הענישה מינורית ולא מרתיעה. סלחנית. לא באמת אכפת לנו, כחברה, מהאנשים שבונים את הבתים שלנו.

אינדיאני על ההר מתאר את חיי האינדיאנים והצ'ולוס, בני התערובת, באקוואדור במחצית הראשונה של המאה העשרים. העלילה מתרחשת באיזור ספר לא נגיש, מקום שכדי להגיע אליו יש לחצות דרכים לא דרכים, בעגלות, על פרדות, ובחלק מהדרך, בביצות, על גבם של אינדיאנים. סוג של שקמח, רק הרבה פחות משעשע. בעלי אינטרסים מגלים עניין באזור וכדי להפיק את התועלת המבוקשת משתמשים בבני המקום. אלה בונים ועובדים אבל לאף אחד לא אכפת מהם. אפילו לא לאנשי הדת, בהם הם נותנים אמון, שעושים שימוש ציני ומשפיל באמונותיהם של האינדיאנים. הניצול משווע. הוא מכאיב וממית, נעדר רחמים וחסר כל מידה של מוסר.

הספר לא כתוב טוב. לפחות לא בעיני. הוא מרוחק מידי, לפעמים מסורבל וכדי לתאר הלך רוח עושה שימוש תכוף ברצף של משפטים מאפיינים שלא באים מפיו של אדם מסויים, אלא קצת כמו רמקול פתוח שמשמיע דברים ולא ברור מי אומר מה. הדמויות די פלקטיות ויש בו תיאורים פלסטיים שיכולים לעורר גועל, אבל למרות כל אלה לא שקלתי להפסיק לקרוא. זה פשוט ספר חשוב כיוון שהוא מציג מציאות שהתרחשה ושמעט מאד כתבו עליה. אני גם חושבת שספרים כאלה יכולים לגרום לאנשים להסתכל בעינים בוחנות על המציאות שהם חיים בה ולראות את העוולות ביתר בהירות, לא מפני שזה בהכרח דומה, אלא מפני שכשאתה נחשף לחוסר צדק מובהק, לשליטה בלתי מתחשבת של בעלי הון ואינטרסים, לניצול האדם הפשוט, אתה יותר בודק את עצמך, מנסה להבין עד כמה המקום שבו אתה חי הוא צודק.”

“ספר קשה לקריאה על דיכוי ונישול האינדיאנים באקוודור.
בעצמה חזקה ביותר מתאר המחבר קולוניאליזם רשע, ניצול נפשי וגופני כעונשים של עבודות כפיה ואונס.
המניע , איך לא, כלכלי ,מלווה בסיוע צבא ותיאולוגיה של כמורה מושחתת וחסרת מעצורים.
לבסוף בא המרד שתוצאותיו ברורות מראש.
מאידך, גם הניוול של החיים האינדיאנים, אמונות תפלות, חוסר אונים, העדר מנהיגות מובא בבהירות בספר.
בסוף הספר מוסף של כמה עמודים, שמרחיב ומאיר את הסיפור, הסופר ועצמת כתיבתו,כמו גם ההיסטוריה של ההתעוררות לזכויות האינדיאנים.
המוסף מדגיש במיוחד את העובדה שבעבר כל האינדיאנים תוארו באור רומנטי מדי.
איך כותב אביטוב "אינדיאני זה בעיקר תחפושת לפורים",(עמוד 186).
אחרי מחשבה, אני סובר שאין כנראה ,ולא תהיה "חזרה לשורשים" אצל האינדיאנים. אין ברירה אלא לבנות מערכת לשילוב הוגן של האינדיאנים בתרבות ובחברה האקוודורית ובדרום אמריקה.”