“חמש בנות דירגו את ספר השירה הזה של תרצה אתר, והן נתנו חמישה כוכבים.
הנה אני עומדת להיות זאת שמורידה את הדירוג.

לא נהניתי לקרוא את זה, מצטערת.
אני יכולה לזהות שהשפה שלה יפה, גבוהה, שאפילו אם אני לא מבינה זה עדיין נשמע טוב.
אבל אחרי שקראתי שליש מהשירים בסבלנות, התחלתי לקרוא ברפרוף שיר אחר שיר, ונראה לי שהבנתי שאם לא מעניין אותי לחקור ולנסות להבין מה עומד מאחורי השירים, אין לי צורך בממש לקרוא כל אחד ואחד מהם.
כי זאת הדרך היחידה לדעתי להבין משהו, פשוט להתייחס לכל שיר כאל חתיכת פאזל פגומה שאולי האיחוד שלה עם שאר החתיכות, יצליח להסביר את המשמעות הנסתרת של הדברים.

היא כותבת כל כך הרבה על הים, ועל הירח, ועל הפנים, ועל החלון והבית שלה - זה קשה להבין מה הדברים האלה באמת מסמלים עבורה.
זה כאילו, כל שיר מלא צפנים, כי היא משתמשת במילים מעורפלות, כמו "ילדה", איזו ילדה?!
הבת שלך? את של העבר? הילדה שעדיין חיה בתוכך?
זה פשוט לא היה כיף, מצטערת.

יותר מדי שירים שגרמו לי להרגיש קלסטרופובית, וכשראיתי עוד שיר על הטבע, התחלתי לשנוא את זה.
כאילו דימויי טבע זה משהו נפוץ בשירה, יש בזה קסם, אבל כאן - היה יותר מדי!
גם בכלל, החיבור שלה אל הטבע מדכא.
משהו באיך שהיא מביטה עליו, איך שהיא מבינה את הטבע ומשליכה ממנו על עצמה, או מבולבלת בגללו לגבי עצמה.

קָעוּר מַבָּטִי כָּל הַיּוֹם
לִשְׁתּוֹת כָּל דָּבָר זוֹרֵחַ.
נִפְלָא מִבִּינָתִי תָּמִיד
אֵיךְ אֵין אָדָם אַחֵר בּוֹעֵר כָּל כָּךְ אֶל זֶה,
אֵיךְ אֲנָשִׁים הוֹלְכִים…
רוֹאִים יָרֵחַ…
מְנַהֲלִים שִׂיחָה שְׁקֵטָה עַל מֶזֶג הָאֲוִיר…
אֶצְלִי כָּל פֶּרַח הוּא סִכּוּי
שֶׁיִּהְיֶה פִּתְאֹם שִׁנּוּי
נִשְׂגָּב, כַּבִּיר, בִּלְתִּי מָצוּי —
אֶצְלִי
כָּל
פֶּרַח…

-

התקשיתי עם זה שאין לשירים כותרות, כי מאוד התקשיתי להבין אותם, ואני חושבת שכותרת הייתה עוזרת.
אבל הספר כן מוחלק לשערים, עם שמות סתמיים.
לא יודעת, אולי זה כי הספר הזה יצא לאור אחרי מותה.
לפי מה שהבנתי הם מצאו את הספר הזה כבר מוכן להדפסה, אז כנראה שככה היא רצתה את זה.

אני יודעת שהיא נחשבת משוררת טובה, אבל השירה שלה פשוט לא הייתה לטעמי.
למרות השפה היפה, קשה לי עם מילים שנשמעות יפה אבל המשמעות שלהן לא עוברת אליי.
התחלתי לקרוא את זה אחרי מחקר, אז למדתי שהיא הבת של נתן אלתרמן, הבנתי שהוא נפטר כמה שנים לפני ושזה ציער אותה, שמעתי שהיא התקשתה עם דיכאון, ושהיא נפלה מחלון ביתה ונהרגה, ושיש ספק לגבי אם זה היה התאבדות או תאונה.
אז בכל פעם שהיה בשיר את המילה חלון, לשם הלך הראש שלי, ואני לא בטוחה אם זה בילבל אותי יותר או עזר לי להבין את השירים האלה.
כי היחסים שלה עם העולם החיצון ממש מוזרים!

בכל אופן, זאת דעתי.
ואני אסיים עם שיר שאהבתי שמנוקד בדיוק כמו בספר שבידי, אז אם משהו פה לא תקין, זאת לא אני אחראית.

–

7.

אֹפֶק. מַהוּ
אֹפֶק.
נְקֻדַּת הַמִּפְגָּשׁ בֵּין שָׁמַיִם לְאֶרֶץ.
דֹּפֶק. מַהוּ
דֹּפֶק.
נְקֻדַּת הַסָּפֵק בֵּין הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ.

שְׁנֵיהֶם סִימָנֵי חַיִּים. שְׁנֵיהֶם מִפְגְּשֵׁי נְשָׁמָה וּמוּצָק.
אֲנִי מַתְחִילָה לְהַסֵּס בַּשֵּׁנִית. לָחוּשׁ בְּכָל דָּבָר בְּאֹפֶן לֹא חָזָק.
מִי הַצְּלָלִית שֶׁתָּמִיד מְהַלֶּכֶת, דּוּמָם וּבְלִי קוֹל, אַחֲרַי,
מִי מְדַבֶּרֶת אֵלַי כָּל הַזְּמַן, כַּאֲשֶׁר עֲצוּמוֹת עֵינַי.

לְכָל אָדָם יֵשׁ הַרְגָּשׁוֹת כָּאֵלֶּה, מִן הַסְּתָם,
לְכָל אָדָם.
עַל כֵּן צָרִיךְ לְהֵרָגַע מִזֶּה מַהֵר?
עַל כֵּן צָרִיךְ לִתְקֹף אֶת הָעוֹלָם?

– – – הָאֹפֶק מְשַׁלֵּחַ בָּבוּאוֹת מִמֶּרְחַקִּים.
הַדֹּפֶק מְשַׁסֶּה בִּי אֶת מַמָּשׁוּתוֹ. כֵּן, כֵּן, אֲנִי אַשְׁכִּים.
אַרְתִּיחַ קָפֶה וְקָקָאוֹ. אַבִּיט בְּאִישׁוֹנֶיהָ שֶׁל בִּתִּי.
יַלְדָּה בְּצַמּוֹת, עֲמֻקַּת אִישׁוֹנִים,
גְּדֵלָה עַל בִּרְכֵּי מַחֲשַׁבְתִּי.

עֵזֶר לֹא קִוִּיתִי לוֹ. כֹּחַ לֹא צִפִּיתִי לוֹ.
כְּהַנְשָׁמָה מִפֶּה אֶל פֶּה בְּבוֹא שְׁעַת הַחֹשֶׁךְ.
כְּמַיִם חַיִּים עַל אֶרֶץ בְּקוּעָה,
מַיִם חַיִּים, בַּת שֶׁלִּי, מַיִם חַיִּים
שֶׁנִּמְצְאוּ לִי
בְּעָמָל וָישֶׁר.”