“"מעל הכל זכור – השתמש בשכלך. מנהיג חייב להיות איש פעולה, אך יותר מכל, איש מחשבה" (עמוד 111).

ספר הפנטסיה "מסע האופל באיי-מונשיי" מאת דאגלס ניילס (הוצאת מיצוב, 1991) הוא הראשון בטרילוגיית מונשיי (שבתורה היא הראשונה שיצאה בעולם הפנטסיה ממלכות נשכחות) ועיקר עלילתו במסע ההתבגרות של הנסיך הגיבור טריסטאן קנדריק ובהפיכתו לגבר ולמנהיג לאנשיו.

ממלכת איי מונשיי, איים המזכירים את את האיים הבריטים בימי הביניים, עת הממלכה הסבלה מן הפשיטות של הויקינגים והנורמנים, חיה בשלום ושלווה שנים רבות. ממקום מושבו בקארוול, בירת האיים, המלך ביירון קנדריק מנהיג את אנשיו לשגשוג ורווחה. אך הכל עומד להשתנות משום שהמפלצת המיתית קאזגורות שבה ועלתה מתהומות הנשייה והיא מובילה צבא של פירבולגים (ענקים שעירים ורשעים) ושל פושטים צפוניים במטרה למוטט את ממלכת קארוול ולהכחיד את ילדיה של אמא אדמה מעל לפני האיים.

תקוותם האחת של בני האיים טמונה בבן המלך, טריסטאן קנדריק, נסיך הולל וחובב תענוגות, שמתעניין יותר בנשים ובאילוף כלבי ציד. עליו ועל החבורה שנאספת סביבו, ובכלל זה רובין הדרואידית (מושא אהבתו), דאריית הסייף, קרן הטרובדור, פלודו הזוטון ואחרים, הוטל להיאבק בצבאה של המפלצת. במהלך ההרפתקאות שעברה החבורה מצא טריסטאן את חרבו הקסומה של הגיבור האגדי קאיימרייך היו, שנפל לפני אלפי שנים בקרב עם קאזגורות. אז התגלה טריסטאן כלוחם וסייף אדיר. בקרב כנגד הפושטים הצפוניים "חרבו של קאיימרייך היו בידו של טריסטאן, רסקה חרבו של אחד הלוחמים, כאילו אחז בידו מוט קרח, ואחר בקעה את ראשו של הלוחם, נעצרת בעצם-הבריח שלו" (עמוד 210)

הלחימה בכוחות הרשע ביגרה את הנסיך הצעיר. כשקיבל פיקוד על צבא של איכרים שנדרש לבלום את הפושטים הצפוניים בקרב נואש הפגין תבונה טקטית ואסטרטגית, ומיקם את כוחותיו בנקודה שתיתן לכוחותיו את היתרון. הוא ידע "שיש ללמוד את פני השטח – לבחור את מקום הקרב בקפדנות. בחירת המקום הנכון שווה לכוחו של צבא גדול" (עמוד 244).

קראתי את הספר כנער צעיר, בערך בכיתה ו'. הקריאה בו שנים רבות מאוחר יותר הבהירה לי שמדובר בספר בינוני במקרה הטוב. מיותר.”

“רק עכשיו סיימתי לקרוא את הספר. אוקיי,אז הספר דיי נחמד;
העלילה שלו יפה,אם כי לא ממש כתובה טוב.בכלל,השפה של הספר עיצבנה אותי לפעמים,וזה לא משהו שקורה לי בדרך כלל.יכול להיות שזה בגלל התרגום,אבל בכל אופן אפשר לחיות עם זה.
הדמויות ממש יפות,ואפשר להתחבר אליהם דיי בקלות.
אני אהבתי את כולם...את טריסטאן,את רובין,את קרן,פולדו,ואפילו גאבין-הנפח.אבל הכי הכי אהבתי את דאריית שהוא כזה גנב מגניב עם יכולות מגניבות חחח התחברתי אליו.
האקשן שם זורם כמו מים,אבל טיפה מלוחים לדעתי ( חחח ).יש מקום לשיפור של הסיצנות,אבל שוב-יכול להיות שזה בגלל התרגום.
קיצור,התחלתי לקרוא את הספר השני בסידרה והוא עושה רושם הרבה יותר טוב מהראשון :) כניראה שהחבר'ה שם תיקנו את הטעויות שלהם.העלילה יותר זורמת מבחינת שפה כתובה, והקטעים של האקשן טובים ברמה כזאת שסופסוף אני מצליח לדמיין אותם כמו שצריך.בשביל הספר השני זה היה שווה את זה.
לסיכום: עלילה יפה,דמויות נחמדות,ואקשן טוב.(יש גם את היחסים בין טריסטאן לרובין-שגם אותם ממש אהבתי)אני אומר שווה קריאה.”

“זהו כנראה הספר שפתח בפני את דלת עולם הפנטסיה. יש טובים יש רעים יש דתיים יש חילונים יש אור יש אופל יש אהבה, יפים ויפות חכמים וחכמות וגם אכות סביבה. זה נשמע כמו מתכון לסרט הוליוודי ? אולי משום שיהיה סרט כזה בעתיד.
ספר מצויין ומי שקורא שימסור דרישת שלום חמה לדריאת האיש החרישי הזריז..”

“ספר מעניין קצת אטי בהתחלה אבל משתפר במהירות.
טריסטאן (הנסיך) סוכר את שרותו של דאריית בתור כלבן,
ביחד עם בת-חסותו של המלך רובין וחברם בן המחצית פולדו הם יוצאים למסע ציד
במסע הם ניתקים בחבורה של מפלצות...”