היי לכולם
זה מרגיש קצת מוזר, כנראה אין פה אף אחד שזוכר אותי מהתקופה שהייתי פעילה באתר. בכללי, רוב בני הגיל שלי כבר מזמן נטשו את האתר, בין אם באופן רשמי ובין אם לא.
איך שלא יהיה,יש משהו נוסטלגי בלשבת שוב ולכתוב ביקורת.
אגב, הכישורים שלי קצת חלודים בתחום, אז אני מקווה שאולי עדיין איכשהו יש לי את זה.
בואו נצא לדרך.

אז, תיכון הא? תקופה סופר עמוסה, המון לחץ, מלא פוקוס על בגרויות.
ובין היתר, אין זמן לקרוא.
כשהייתי בחטיבה הייתי מסוגלת לבלוע שני ספרים בשבוע, ככה בקטנה. הייתי קוראת בכל הזדמנות, הייתי כל כולי בעולם הזה, וכשלא קראתי ספרים - הייתי בסימניה.
ככל שגדלתי קצת איבדתי את זה, נוצר המון עומס, המון הסחות דעת, פתאום לספרים אין את התחושה הזו שהייתה להם רק לפני שנתיים שלוש, קשה יותר להתמקד, להיבלע בספר, לשכוח את העולם שבחוץ.
אני מניחה שאין מה לעשות וזה קורה כמעט לכולם. עובדה: כמעט כל חברי עברו יחד איתי את ההתרחקות הזו. רובם גם נטשו כמעט לחלוטין את הקריאה.
וזאת בניגוד אליי, מעולם לא הפסקתי לקרוא. אולי את המאה עמודים הממוצעים שלי החלפתי בשלושים, ושני הספרים בשבוע הפכו למשהו כמו ספר בשלושה שבועות. אבל מילא, גם אם זה לא כמו פעם, חשוב לי להמשיך ולהקפיד לקרוא, מבחינתי ברגע שאני מפסיקה לחלוטין אני קצת מאבדת חלק מעצמי.
גם היום אני חושבת שהתחושה הכי טובה בעולם היא להישאב לתוך הספר, תמיד כשאני מצליחה לקרוא ספר ובאמת להתמקד בו, אני מרגישה אושר עילאי.

אז זה היה במהלך איזה שיעור חופשי, ומתוך חיפוש של מה לעשות ואיך להעביר את הזמן, השאלתי אותו מספריית בית הספר. כן זכרתי אותו במעורפל מאיזו המלצה של חברה, אבל לא באמת.
ישבתי על ספסל בשמש והתחלתי לקרוא, בתקווה שאולי אצליח להעביר כמה דקות.

הספר פותח במילים "קוראים לי דני מרוז ואני הומוסקסואל"
בלי ריכוך של הדברים, בלי המתנה, בלי לתת לזה להיחשף לאט לאט לבד, ככה הסופר מתחיל בהצגת הגיבור שלו.
כבר מהפתיחה הזו ברור לי שיש כאן משהו אחר.
דני מספר איך המורה שלו מבקשת מהתלמידים לכתוב חיבורים לאורך השנה על כל מיני דברים שקשורים בהם, ודני תמיד כותב שני חיבורים: את החיבור שהוא יגיש למורה עם הדברים שהיא רוצה לקרוא ולשמוע, ואת החיבור הכנה, האמיתי.
השורה הזו, הפרק הזה, ולמעשה כל הספר, מתחיל בחיבור שדני כותב, שהנושא שלו הוא "אני".

לאחר כמה דקות אני מרימה עיניים וקולטת שקראתי חמישים עמודים, בלי בכלל לשים לב.
בהמשך שלושת הימים הבאים אני חוזרת לכיתה ח', אני קוראת מתי שאני יכולה, אני נשארת ערה עד מאוחר. אין לי תחושת זמן, כל מה שאני רוצה זה להמשיך לקרוא.

מעבר לכתיבה האנושית, המרגשת, שיוצרת חיבור כל כך עמוק לגיבור הסיפור. אלי להר עשה כאן משהו מיוחד אחד.
הוא לא התחבא.
החל המכותרת, שזועקת מה הנושא של הספר, דרך המשפט הראשון שלא משאיר ספק, ועד לסוף.
הספר לא רק נמצא לגמרי "מחוץ לארון" במובן של נושא הזהות המינית שבו הוא עוסק, כל העלילה שלו כנה, אמיתית ומציבה מראה לאיך שהדברים באמת נראים,.
אין פה ייפוי של המציאות, אין סוף טוב הכל טוב, אין ניסיון לגרום להכל להסתדר.
אם תשאלו אותי? הנושא העיקרי או החשוב בספר הוא לא העובדה שדני הומו. אלא ההתמקדות במציאות כפי שהיא, כואבת, מרגשת, מבלבלת, פסימית, אופטימית.
וזה ריגש אותי ונגע בי אישית, מאוד.

לא הצלחתי להכניס לפה אפילו חצי ממה שאני חושבת על הספר, וזה קצת קשה בהתחשב במורכבות שלו. אז אסכם בכך שאגיד שמדובר ביצירת מופת בכל מובן המילה, שהצליחה להחזיר אותי אחורה בזמן והזכירה לי כמה אני אוהבת ספרים.