“אני חושבת שהנקודה החשובה ביותר בספר, נאמרת ע"י פרימו לוי שכתב את אחרית הדבר. הספר כולו מתאר, כאמור, צעיר שעובד בשירות ה"SS היהודי". מחד, מציגים לנו את הגישה של "מר קוהן"- המלך הבלתי מעורער של המחנה- שדוגל בשליחת יהודים לאושוויץ ("אני עוד אף פעם לא ראיתי את עקבותיו של מישהו שחזר מאושוויץ.באמסטרדם קבלו מכתבים משם. שטויות." /עמ' 38) כדי שהוא יוכל להציל, בבוא הזמן, את בנו שלו ("מה בדיוק אתה רוצה? אני אשאר בחיים, ובאמת לא למעני, מפני שאחרי עשר ומשהו שנים במחנה אני כבר אבוד. אני עושה את זה רק למען הילד- [...] את הילד הזה, גם מאש הגיהנום אני אחלץ, אם יידרש. אני אמשיך לשחק במשחק הארור והנורא הזה, אני אהיה הבוס..." (עמ' 43-44). מאידך, נפרשת לנו הדילמה המוסרית של אותו צעיר, ובעקבות דברי הרֶבֶּה שמעיז לקבול על הדברים של קוהן, גם הוא מעיז לחשוב שונה. לא פעם ולא פעמיים,כשמדברים איתנו את היודנראט, הקאפו, ושאר "משתפי פעולה" יהודיים- סוגרים את הדיון ב"אל תדון אדם, עד שתגיע למקומו". כלומר, אין לנו רשות לשפוט אדם אחר על מעשיו ברגע שחייו שלו עומדים מנגד. יתרה מכך, בגמרא יש משפט מרכזי שאומר: "חייך וחיי חברך- חייך קודמים". זהו כביכול העמדה המוסרית של היהדות. לדיון הזה מתפרץ פרימו לוי ואומר: "אתה חייב לסרב [=להצטרף אל המשתפ"ים]. [...] זה שאינו מסרב (ועליו לעשות זאת מיד, לא לתת קודם את ידו למנגנון הנפשע) נכנע בסופו של דבר לפיתוי לעבור למחנה האחר, שבו יימצאו לו, במקרה הטוב, הטבות מדומות והצלה שהיא בעצם אובדנו". דווקא פרימו לוי, שהיה בתוך התופת, יכול ורשאי לומר זאת: אנחנו חייבים להתנגד. אין מקום לתהות לגבי המוסר בתנאי הלחץ. המוסר, בעתות שלום ובעתות מלחמה הוא אותו המוסר. להפך, אם המוסר שלנו משתנה דווקא ברגעים הקשים, אין לו ערך מלכתחילה. אם אנחנו יכולים לדבר על המוסר רק בזמנים שטוב לנו, ולא יכולים ליישם אותו בזמנים שבו אנחנו זקוקים לו- מה לנו ולמוסר? איך אנחנו יכולים ללמד ולחנך להיות מוסרי, אם ידוע שבזמנים שבו אנחנו צריכים אותו הכי הרבה- הוא ישתווה לקליפת השום? לכן השורה התחתונה וחמרכזית בספר הזה היא: יש מוסר, ועלינו לדבוק בו. גם ברגעים הקשים. כי אם אין מוסר בתופת של וסטרבורק ואושויץ, אז אין מוסר בעולם כלל.”