“בורהאן, אין לו מושג מפוסט קולוניאליזם. הוא לא יודע מה זה. הוא בדואי שחי בבקעת הירדן ואין לו הספר הזה והוא צריך לרעות את העיזים שלו עכשיו וגם לחלוב אותן ולקטוף כמה מלפפונים שנשארו. ואולי לשמוח. כי גשם, ולמרות שקר, זה נעים יותר מ 48 מעלות בצל ויש גג מעל הראש, כי החודש הרסו אצל מישהו אחר ואף אחד לא נגע באוהל שלו, אז טוב, טוב לו עכשיו.

אולי הגדולה שלו, זאת שלומדת עכשיו באוניברסיטה, שמעה משהו על פוסט קולוניאליזם. אולי בגלל זה היא לא לובשת עבאייה ולא מרשה שיחתן אותה עם מי שהוא רוצה. אולי כשהיא מבקרת את שש האחיות הקטנות שלה שגרות בטובס, לבדן, כי אי אפשר ללכת כל יום 8 קילומטרים לכל כיוון כדי להגיע לבי"ס וגם אי אפשר לנסוע בדרכים כי כל הזמן חוסמים אותן, אולי היא מספרת להן דברים.

אולי היא אומרת להן שיש אנשים שקורים אצלם דברים אחרים, שאצלם, למשל, אדמה זה משהו שקונים, ואצלם בנות יכולות כמעט כמו בנים ואצלם לא ממש אומרים לך מה ללבוש, אבל יכולים להגיד לך לא ללכת עם חיג'ב, ואת, לפעמים בהתרסה, מפני שאת יודעת שגם לך יש תרבות ושורשים שהם לא פחות טובים ולא יותר טובים אלא סתם אחרים והפנמת מה זה חופש ויכולת בחירה, אז את חוזרת אל החיג'ב ופתאום הוא לא רק מסורת והסתרה, הוא גם השלט הפמיניסטי שלך בקריאה לשיוויון, כי זאת המציאות הפוסט קולוניאליסטית שלך.

ובורהאן לא יודע כלום ממה שהגדולה מספרת לקטנות, הוא רק יודע כמה עולים עכשיו מים שעד לא מזמן אללה נתן בחינם, 25 שקל לקוב כדי שיהיה לו ולעיזים מה לשתות, כי לו אסור להעמיק לחפור ומקורות חופרים כמה עמוק שהם רוצים, והמעיין והבאר, הם מתייבשים, ולמרות שהוא קונה את המים שלו מהמתנחלים שמקבלים אותם ממקורות, "יותר זול ממך" הוא אומר לי, בעד שני שקל שלושים, ולמרות שבשביל מי שמרוויח 3000 לחודש, 25 לקוב זה המון, הוא יודע שאין לו ברירה וגם לא אכפת לו, העיקר שיהיה לו גג מעל הראש ומקסימום, אם יפרקו, הוא יבנה אותו שוב בדיוק במקום שבו גרו אבא שלו וסבא שלו, והוא ימשיך לקוות ולשמוח, כי גשם. וטוב לו עכשיו.”