“את הספר הלא ארוך הזה, מצאתי על מדפי הספרייה שלי – אחד מאותם עשרות ספרים שאשתי החובבת ספרים לפחות כמוני, קונה ומעמיסה על המדפים. ההתחלה כאן מאוד קריאה ומה שמעניין הוא שלמרות שמדובר בנובלה יש הרגשה החל מההתחלה, שהדברים אכן אירעו באמת – ואולי כך הוא... מסופר לנו בגוף ראשון על משורר מוזר שהכיר המספר בצעירותו, שבהמשך, התמונה המתקבלת לגביו משתנה לחלוטין ומתבררים עליו דברים מפתיעים ונוראים... הספר מאוד קריא אבל לאורך כל הספר נוחתים עלינו שמות של משוררים וסופרים בעיקר דרום אמריקניים שעד כמה שבדקתי מדובר בשמות אמיתיים שמהווים סוג של ציוני דרך בעלילה! (וזו הסיבה שיש לנו הרגשה שמה שמסופר לנו כאן הוא אמיתי!) אבל חוששני שהקורא הישראלי הממוצע איננו מכיר בכלל את סימני הדרך של ציוני התרבות הלטינית (בעיקר אך לא רק) הנפרשים כאן לפנינו. כקורא ישראלי לפחות ממוצע (אם לא יותר מזה) אני כמובן מכיר את פבלו נרודה המשורר הצ'יליאני או את ז'ורז' פרק הצרפתי את מקרנקו האוקראיני ועוד אחרים שמוזכרים כאן, אבל כמה ישראלים מכירים למשל את אנריקה לין, פבלו דה רוחה, או את ארנסטו קרדנל? (כולם משוררים לטיניים)
המתרגמת מגלה בקיאות ונותנת בהערות שוליים הסבר קצר על כל אחד מהשמות הרבים הפרושים לאורך הספר. אבל להודות על האמת, זה מעט מייגע וגם מסיח את הדעת כשמתחילים ללמוד בפרטי פרטים על התרבות הלטינית דווקא בסיפור מרתק שכזה... ועם זאת הסיפור כאן כאמור מרתק ואם הוא אמיתי אז זה בכלל מדהים! בכל אופן מדובר לדעתי בספר שכדאי לקרוא אותו!”

“זה מין ספר משלים ל"נוקטרנו בצ'ילה" של בולאניו. הספר הזה יותר קריא, יותר במבנה של התחלה-אמצע-סוף, והוא מספר את הסיפור של מתנקש סדיסט שעבד בשביל הממשלה הדיקטטורית של פינושה בצ'ילה של שנות ה-70.
כמו "נוקטרנו" גם הספר הזה חזק מאוד. הדימויים שלו חזקים והם מתעסקים בנושאים קשים כמו מוות ועינויים. גם הפעם הנושא העיקרי הוא הקשר בין פשיזם לכתיבה, או אם תרצו בין סדיסטיות לאמנות. המתנקש שבולאניו כותב עליו הוא גם משורר ואמן, והרציחות שלו קשורות לאמנות שלו באופן בלתי נפרד. ברור שהוא פסיכופת, וברור שהאמנות שלו גם מאוד חשובה לו, עד כדי כך שהוא יסכן את עצמו בשבילה. מה בעצם התכלית של הספר הזה של בולאניו? כמו "נוקטרנו" הוא בא להזהיר מבין היופי המסנוור של הספרות, או של האמנות בכלל, ומראה שאפשר להשתמש בה בצורה מניפולטיבית ומחרידה. זה ספר הרבה יותר זורם מ"נוקטרנו" כבר אמרתי, וגם קצת פחות מהמם בכוח שלו, ועדיין זה ספר מעולה.”

“אפשר לומר שבעיה אחת ב"כוכב רחוק" היא העובדה שאחרי רק כמה חודשים בקושי זכרתי כלום מהספר... סימן רע. אחרי שנה, לא נשאר כלום. אולי תמונה אחת מתוך הספר הקצר הזה. זהו.

אי אפשר לסכם את "כוכב רחוק", כנראה כי אין כל כך סיפור. הספר זורם לפי כתביה מעניינת והעובדה שהספר קצר ומושך. יש משהו בכתיבה של רוברטו בולניו - התעניינתי מאוד לראות מה יקרה (כשבסוף... לא הרבה קרה). רציתי להבין איך הכול מתקשר... אבל בסוף לא הרגשתי כלום.

אפטיות מלאה. לא ספר נוראי במיוחד - חשבתי שהוא מעניין בזמן שקראתי אותו - אבל היום אין לי מה לומר עליו כי הספקתי לשכוח הכל. ספר קצר שאולי יעניין אוהבי ספרות דרום אמריקה, אך מעבר לכך: לא מומלץ במיוחד.”