“טוב לחזור אחרי ספרי סרק לספר טוב. סופר טוב הוא כמו צייר טוב שבכמה קוים הוא מתאר עולם. הנה הוא מעביר קו וכפר קטן ששוכן על כמה גבעות מופיע. הנה עוד קו ודמויות פשוטות ומחוספסות מופיעות, זה איכר וההוא אופה ויש נגר ויש כומר. ואז מופיע העירוני שירש את אחת החוות ומשבש את התמונה הפסטורלית, כולו מלא השראה ורצון טוב להפוך לאיש טבע, הוא בא בכליו וספריו אשתו ובתו, אך כמה מהאיכרים הזדוניים ישימו לאל את כוונותיו, וכמה שישקיע את מרצו הם ישימו לו רגל. טוב שיש לו בת שיבוא יום והיא תנקום את נקמתו. טוב שיש ספר המשך בשם מאנון שמראה שלא כדאי למהר ולהיות רע כי זה עלול לחזור כמו בומרנג כואב וללא נחמה. אני זוכרת שהיו הסרטים ז'אן דה פלורט ומאנון (הבת). כל מה שאני זוכרת זה איב מונטאן, אבל זה לא פלא, אני זוכרת את כל הסרטים שראיתי עם איב מונטאן.”

“הספר הזה מחכה כבר הרבה זמן ברשימת הספרים שאני מתכננת לקרוא. מדי פעם הייתי הולכת לספרייה מוציאה מהמדף ומחזירה.. איכשהו דחיתי את קריאתו. למה? כי הסרטים ז'אן דה פלורט ומנון- הם מהסרטים האהובים עלי. ולקרוא את הספר אחרי שראיתי את הסרט ועוד אהבתי היה בעיני מועד לכישלון. אבל בפעם האחרונה איכשהו השתכנעתי ולקחתי אותו. תשמעו.. היה מעולה למרות שהכרתי את העלילה. הספר כתוב באופן מופתי, מענג, מצחיק לעיתים, עצוב וסוחף. נהנתי באותה מידה כפי שנהנתי בסרט. מדובר ביצירת מופת. אני רצה כמובן לקחת את מאנון והוא בהחלט מועמד לרשימת הספרים האהובים עלי. חובה לכל הפרנקופילים ובעלי נפש רומנטית.”

“מקסים אבל אכזרי. המפגש בין אנשי הכפר לבין ז'אן דה פלורט, עירוני משכיל, רגיש ומלא שמחת חיים ואופטימיות, שמנסה להגשים את חלומו לחיות בטבע כעובד אדמה פשוט. כפריים מצטיירים בדרך כלל כאנשים טובים ורגועים ואפילו תמימים וישרים. אלא שפניול מפגיש את בן הכרך ומשפחתו עם כפריים מסוג שונה לחלוטין, מלאי מזימות ושקרים ובעיקר אכזרים ותאבי בצע. בעת קריאת הספר ראיתי בעיני רוחי את ז'אן בדמותו של השחקן הצרפתי ג'ראר דה פרדיי ואנשי הכפר העבירו אותי ישר אל הכפר היווני של זורבה.. עם סיום הספר, עננה מונחת מעל ראשי (מי שיקרא או קרא את הספר יבין למה כוונתי) ואני קיצרת רוח לקראת קריאת "מאנון" שהוא בבחינת המשך לספר נפלא זה.”

“מאנון בא לסגור מעגל שנפתח בספר הקודם – ז'אן דה פלורט. כאן ועכשיו יאמרו שני דברים: מאנון אינו מחויב קריאה משום שז'אן דה פלורט טוב בפני עצמו ודי בו. מאנון גם אינו עומד ברמה של הראשון ולמרות שגלום בו מימד דרמטי, הוא לא כתוב טוב כראשון. חמש שנים עברו מאז מותו של האב ז'אן. האם אמה והבת מאנון עברו לגור במערה בלה פלאנטייה עם באטיסטין, שגרה במערה קודם לכן וסייעה לספק מים לחוותו של ז'אן בבצורת המכרעת. במערה מעיין נצחי וזה מספק את צרכיהן בנוסף לדיר ולגידולי השדה שלהן. המקום מספיק מרוחק מהכפר לז אומברה, אליו הגיעו להגשים את חלומו של ז'אן ושם נפסק הכל. אבל המקום לא ממש מרוחק מטיוליו של איגולין, הבעלים הנוכחי של חוות רומארן, החווה בה שב ו"התגלה" המעיין המספק חיים לחוות הציפורנים שהקים. איגולין מתאהב במאנון ובינו לבין עצמו הוא רוצה לשכך את נקיפות מצפונו, להתחתן עמה להעניק לה את עושרו ואת אדמותיו. שיחה מקרית ששומעת מאנון בת החמש-עשרה מבהירה לה שיש לא מעט אנשים שידעו על המעיין, שיבש ונעלם פתאום. בהמשך היא מבינה את הדינמיקה של ייבוש המעיין, דבר שהביא למותו של האב, להורדת ערך החווה ובדיעבד גם לנטישת המקום. הנקמה בוא תבוא. הכפרים החקלאיים בכל מקום בעולם נשענים על מקור מים ואדמה פוריה. כאן המקרה אינו שונה וכל חווה צריכה את המעיין הזמין. החוות השונות בלז אומברה נשענות על מערכת מעיינות, מערכת המקבלת את מימיה ממקור אחד, כולל מזרקת המים החופשיים שבלב הכפר. מאנון מצליחה במקרה לעלות על מקור המים הראשי במערה חבויה מעין ומרוחקת, לסתום את הולכת המים ולייבש לגמרי את המעיינות בכפר כולו. הדינמיקה המתפתחת בעקבות הייבוש מובילה להכרה שרבים ידעו מפורשות או בניחוש מושכל על עניין סתימת מעיין חוות רומארן. ומה בסוף? בסוף תדעו מה קרה כשתקראו בעצמכם אם תקחו בחשבון שעדיף לחשוב על מאנון וז'אן דה פלורט כספר אחד, שהרי הוא בעצם "מי הגבעות".”

“טוב לחזור אחרי ספרי סרק לספר טוב. סופר טוב הוא כמו צייר טוב שבכמה קוים הוא מתאר עולם. הנה הוא מעביר קו וכפר קטן ששוכן על כמה גבעות מופיע. הנה עוד קו ודמויות פשוטות ומחוספסות מופיעות, זה איכר וההוא אופה ויש נגר ויש כומר. ואז מופיע העירוני שירש את אחת החוות ומשבש את התמונה הפסטורלית, כולו מלא השראה ורצון טוב להפוך לאיש טבע, הוא בא בכליו וספריו אשתו ובתו, אך כמה מהאיכרים הזדוניים ישימו לאל את כוונותיו, וכמה שישקיע את מרצו הם ישימו לו רגל. טוב שיש לו בת שיבוא יום והיא תנקום את נקמתו. טוב שיש ספר המשך בשם מאנון שמראה שלא כדאי למהר ולהיות רע כי זה עלול לחזור כמו בומרנג כואב וללא נחמה. אני זוכרת שהיו הסרטים ז'אן דה פלורט ומאנון (הבת). כל מה שאני זוכרת זה איב מונטאן, אבל זה לא פלא, אני זוכרת את כל הסרטים שראיתי עם איב מונטאן.”

“הספר הזה מחכה כבר הרבה זמן ברשימת הספרים שאני מתכננת לקרוא. מדי פעם הייתי הולכת לספרייה מוציאה מהמדף ומחזירה.. איכשהו דחיתי את קריאתו. למה? כי הסרטים ז'אן דה פלורט ומנון- הם מהסרטים האהובים עלי. ולקרוא את הספר אחרי שראיתי את הסרט ועוד אהבתי היה בעיני מועד לכישלון. אבל בפעם האחרונה איכשהו השתכנעתי ולקחתי אותו. תשמעו.. היה מעולה למרות שהכרתי את העלילה. הספר כתוב באופן מופתי, מענג, מצחיק לעיתים, עצוב וסוחף. נהנתי באותה מידה כפי שנהנתי בסרט. מדובר ביצירת מופת. אני רצה כמובן לקחת את מאנון והוא בהחלט מועמד לרשימת הספרים האהובים עלי. חובה לכל הפרנקופילים ובעלי נפש רומנטית.”

“מקסים אבל אכזרי. המפגש בין אנשי הכפר לבין ז'אן דה פלורט, עירוני משכיל, רגיש ומלא שמחת חיים ואופטימיות, שמנסה להגשים את חלומו לחיות בטבע כעובד אדמה פשוט. כפריים מצטיירים בדרך כלל כאנשים טובים ורגועים ואפילו תמימים וישרים. אלא שפניול מפגיש את בן הכרך ומשפחתו עם כפריים מסוג שונה לחלוטין, מלאי מזימות ושקרים ובעיקר אכזרים ותאבי בצע. בעת קריאת הספר ראיתי בעיני רוחי את ז'אן בדמותו של השחקן הצרפתי ג'ראר דה פרדיי ואנשי הכפר העבירו אותי ישר אל הכפר היווני של זורבה.. עם סיום הספר, עננה מונחת מעל ראשי (מי שיקרא או קרא את הספר יבין למה כוונתי) ואני קיצרת רוח לקראת קריאת "מאנון" שהוא בבחינת המשך לספר נפלא זה.”

“מאנון בא לסגור מעגל שנפתח בספר הקודם – ז'אן דה פלורט. כאן ועכשיו יאמרו שני דברים: מאנון אינו מחויב קריאה משום שז'אן דה פלורט טוב בפני עצמו ודי בו. מאנון גם אינו עומד ברמה של הראשון ולמרות שגלום בו מימד דרמטי, הוא לא כתוב טוב כראשון. חמש שנים עברו מאז מותו של האב ז'אן. האם אמה והבת מאנון עברו לגור במערה בלה פלאנטייה עם באטיסטין, שגרה במערה קודם לכן וסייעה לספק מים לחוותו של ז'אן בבצורת המכרעת. במערה מעיין נצחי וזה מספק את צרכיהן בנוסף לדיר ולגידולי השדה שלהן. המקום מספיק מרוחק מהכפר לז אומברה, אליו הגיעו להגשים את חלומו של ז'אן ושם נפסק הכל. אבל המקום לא ממש מרוחק מטיוליו של איגולין, הבעלים הנוכחי של חוות רומארן, החווה בה שב ו"התגלה" המעיין המספק חיים לחוות הציפורנים שהקים. איגולין מתאהב במאנון ובינו לבין עצמו הוא רוצה לשכך את נקיפות מצפונו, להתחתן עמה להעניק לה את עושרו ואת אדמותיו. שיחה מקרית ששומעת מאנון בת החמש-עשרה מבהירה לה שיש לא מעט אנשים שידעו על המעיין, שיבש ונעלם פתאום. בהמשך היא מבינה את הדינמיקה של ייבוש המעיין, דבר שהביא למותו של האב, להורדת ערך החווה ובדיעבד גם לנטישת המקום. הנקמה בוא תבוא. הכפרים החקלאיים בכל מקום בעולם נשענים על מקור מים ואדמה פוריה. כאן המקרה אינו שונה וכל חווה צריכה את המעיין הזמין. החוות השונות בלז אומברה נשענות על מערכת מעיינות, מערכת המקבלת את מימיה ממקור אחד, כולל מזרקת המים החופשיים שבלב הכפר. מאנון מצליחה במקרה לעלות על מקור המים הראשי במערה חבויה מעין ומרוחקת, לסתום את הולכת המים ולייבש לגמרי את המעיינות בכפר כולו. הדינמיקה המתפתחת בעקבות הייבוש מובילה להכרה שרבים ידעו מפורשות או בניחוש מושכל על עניין סתימת מעיין חוות רומארן. ומה בסוף? בסוף תדעו מה קרה כשתקראו בעצמכם אם תקחו בחשבון שעדיף לחשוב על מאנון וז'אן דה פלורט כספר אחד, שהרי הוא בעצם "מי הגבעות".”