דור הצברים - שמרביתו ילידי הארץ ומקצתו נערים מהגרים שהתחנכו בארץ - החל להתגבש בראשית שנות השלושים. באורחות חייהם, בתרבותם ואפילו במראם היו צעירים נלהבים וחדורי אידיאלים אלה שונים מאבותיהם - מייסדיה ומקימיה של תנועת הפועלים החלוצית. הם שנועדו לתפקיד "היהודים החדשים" היו למפקדי הפלמ"ח, לחיילי הבריגדה, למפקדיו של צה"ל ומוקד לחיקוי והערצה.
בסוף שנות השישים ובראשית שנות השבעים קם דור חדש של אנשי תרבות ורוח שקראו תיגר על דור הצברים, הוקיעו את חקיינותו ורדידותו, את התמסרותו המוחלטת לצווי החברה על חשבון צרכיו ודרישותיו של היחיד. בשנות השמונים אף היו ששאלו אם הצבר לא היה אלא דמות מיתולוגית שלא היתה ולא נבראה וכל - כולה המצאה תעמולתית.
ספרו של הסוציולוג, ד"ר עוז אלמוג, הוא מחקר חלוצי ומקיף הבוחן את דמות הצבר, סמליו, הווייתו ותרבותו. צפנים תרבותיים שהפכו למיתוסים - הקומזיץ, הבלורית, הדוגריות, ההגשמה, ה"דווקא", ה"סמוך" ועוד רבים אחרים נבדקים לעומקם ומשולבים בדיוקן מורכב ורב פנים של הגרעין הדורי.
מי שנועדו למעמד גולת הכותרת של המהפכה הציונית, לאברכיה של הדת הציונית החילונית מתגלים כיצורים רבי סתירות פנימיות, חסידים נלהבים שמעולם לא חדלו למרוד.
בהיקף הסוגיות הנבחנות, בעומקן של האבחנות, באי -רתיעתו מבחינה מחודשת של הערכות מקובלות, מכאן ומכאן, מצליח עוז אלמוג להעמיד מבנה מרשים, שכל בחינה של ההוויה הישראלית החדשה תידרש לו.