הנחת יסוד של ספר זה היא, כי בעת החדשה תופס הצבע מקום מרכזי בעשייה ובחשיבה של הציירים המודרניים. הספר דן בתיאוריות צבע בנות הזמן - במיוחד בתורתם של שברל וגיתה - ובשימוש שעשו בהן ציירי המאה ה19- וראשית המאה ה20-. הדיון מתמקד באותם ציירים שהתעניינו בתורת הצבע וניסחו, בכתב או בע``פ, תיאוריה משלהם, שאותה ניסו להגשים ביצירה. הספר מצביע על שתי מגמות דומיננטיות בציור המודרני, האחת, אמפירית ביסודה, מתקדמת בהיבטים אופטיים ופיסיולוגיים של התיאוריה לצורך ייצוג ממשות חיצונית; השנייה, סוגסבטיבית ואינטואיטיבית בעיקרה, משתמשת בנתונים התיאורטיים למטרות ביטוי וסימול של ממשות פנימית. בהתאם לשתי מגמות אלו מתחלק הדיון על קשרי הגומלין בין הפרקטיקה והתיאוריה של הצבע לשני חלקים: הראשון עוסק בצבע = אור על רקע התיאוריה של שברל, וסוקר את התפתחותו ההדרגתית מצבע מחקה ומייצג (מדלקרוא עד מונה, סזאן וסרה) לצבע מסמל (דלוניי ומאלביץ`); החלק השני עוסק בצבע כביטוי, ועוקב, לאור התיאוריה של גיתה וזו של שטיינר בעקבותיו, אחר החתירה של ציירים כמו מונדיאן וקנדינסקי, להמיר ביטוי באמצעות החומר והעלילה בביטוי רוחני, מופשט ככל האפשר.