הספר ויווה פיקאסו: פרשנות אסתטית ליצירתו מציג תפישה חדשנית ופרשנות חלופית להבנת הקוד האסתטי ביצירתו של פבלו פיקאסו.
בגאונותו האיץ פיקאסו את תהליך פריעת הצורה שמאפיין את האמנות המודרנית ואף הוסיף לו מימדים חדשניים.
תכלית יצירתו של פיקאסו היתה לצייר כמו ילד.
בהדרגה פרע את הצורה מן הריאליזם ועד לציור הילדי הסכמטי, ובתהליך הזה חשף ישויות צורניות חדשות בשפת הציור.
את מכלול סגנונותיו אפשר לסווג במסגרתן של שלוש תמונות עולם עיקריות: ריאליזם אאוקלידי, קוביזם היטלי וסוריאליזם טופולוגי.
תמונות העולם הללו, ובעיקר הטופולוגית, הן המפתח להבנת סוד העיוות הצורני ביצירתו.
במגוון סגנונותיו היה פיקאסו לא רק מבשר הפוסט-מודרניזם אלא אף חלוץ השאיפה אל מעבר לפוסט-מודרניזם, בניסיונו למצוא סגנון שיאחד את שלוש תמונות העולם.
סוד היצירה של פיקאסו מושתת על חיבור בין קטבים מנוגדים באישיותו, בין ביטחון קיומי מופגן לבין חיל ורעדה מן הכיליון והמוות; בין הדיוניסי לבין האפולוני, כפי שמייצג ציור המינוטאור, המחבר בין החיה לאדם.
המיזוג בין הקטבים הקנה לפיקאסו את המתח האקספרימנטלי, שלא הרפה ממנו כל חייו, בחקר המטמורפוזה הצורנית בציור המודרני.