“אישה בגיל העמידה, נשואה פלוס, מכירה במקרה במסיבה בחור צעיר. היא שחקנית תאטרון נערצת, הוא מתרגם מתחיל בעל כשרון, על סף פריצה. היא צברית אשכנזית שבילתה את ימי-ילדותה ב"התיישבות העובדת", הוא יליד בגדאד, בוגר מעברה, שברח מהפרבר המאובק בו גדל. לאורך שנים ארוכות הם מתחברים, נפרדים, חוזרים, מתקרבים ומתרחקים לסירוגין, מתוך אהבה חזקה וסוחפת כול.

הרומאן מסופר מפיו של הגבר, אבל הוא מבוסס ברובו על דיאלוגים ארוכים בין שניהם, ועוד איזה דיאלוגים.. בהתחלה זה נראה לי משעשע: קילוגרמים של שנינה, הרבה אזכורים ליצירות תרבות מהקלאסיקה המערבית, מין רומנטיות שמסווה את עצמה מאחורי מסך של התחכמות. את שורשי הלך הרוח המר-מתוק הזה הכרתי אצל היינה, ואת אמנות הדיאלוגים המהוקצעת כבר שמענו בקומדיות ההוליוודיות הקלאסיות. ואגב, כהנא-כרמון מצליחה לשלב פה דיונים מעניינים באמת על אמנות המשחק ועל מה שהיא עושה לנפש האדם שעוסק בה. אבל, לאט לאט הפטפטנות שנראתה לי כשעשוע קליל, הופכת לאובססיית דיבור וניתוח לפרטי פרטים של הקשר (מה שמכונה כיום "חפירה") מצד השחקנית המזדקנת. האובססיה הזו לומר הכול, שנובעת כמובן מחרדת הנטישה שלה, מאכלת כמו חומצה את החומרים מהם עשויה מערכת היחסים. והצעיר (שכבר אינו צעיר כל-כך) שבראשית הקשר מתוך חוסר בטחון שיתף עימה פעולה בביסוס הדפוס הדברני הזה, כבר אינו מסוגל לעצור אותו, אף שהוא רואה שהוא מחסל באיטיות וביסודיות את האינטימיות ביניהם.

במאמר מוסגר, אוסיף שבשונה כל-כך מאופנת הספרות הוידויית (שלעיתים שואבת את כוחה מהוכחת ה"אותנטיות" של הכותב), מצאה חן בעיני ההחלטה של עמליה כהנא כרמון (שביוגרפית קרובה לגיבורת ספרה השחקנית) לכתוב רומאן דווקא מנקודת המבט של גבר מזרחי צעיר. אהבתי גם את התעוזה שלה לשים בפיו את ההשוואה בין "האפריקנים הקטנים בגאבון או בסנגל... מתחת לעץ הקוקוס, אני משער, מדקלמים במקהלה על "'אבותנו הגאלים'", לבין ילדותו שלו, שבה "במבנה הבלוקים מדקלמים היינו על אבותינו האנופלס ועצי האקליפטוסים בביצות חדרה". ספר מיוחד, מורכב ועשיר, שיכול להתאים לחובבי "הפטפוט התרבותי" נוסח וודי אלן.”