“שכחתי מזה, אבל פעם פעם פעם, כלומר לפנייי חצי שנה בערך, לפני שהמידג'ורני פרץ לחיי ועשה שמות בבזבוז הזמן שלי, היה לי מנה כזה להיכנס לגוגל סטריט ויו ולשוטט ברחובות של ערים ומקומות אחרים שהוזכרו בספרים שקראתי באותו הזמן. נראה לי שאחד הספרים היה על אלסקה, כי זכור לי במעומעם שיטוט באנקורג'. אז עשיתי את זה שוב עכשיו. התמונות צולמו בחודש אוגוסט, ונראות כמו ביום בהיר למדי של סתיו. הרחובות רחבים, האנגרים ומחסנים גדולים בחלקם, ובחלקם האחר בתים נמוכים עם חצרות רחבות, בשולי העיר נופים טבעיים פראיים ומבט אל המפרץ של היים הצפוני. מקום די צדדי ונידח עם אוכלוסיה דלילה. ואם עכשיו ככה, אז די ברור שב-1915 המקום היה נידח ודליל.

אלסקה, 1915, אנקורג'. לאיש קוראים ביגלו והוא מטאורולוג. הוא בן 26 והוא הגיע למקום הצפוני והנידח בשליחות של המכון המטאורולוגי, לבצע מדידות מזג אוויר ולשלוח עדכונים. בזמנו הפנוי והלא פנוי הוא עושה שני דברים עיקריים - מתאהב בנשים שותקות ושוכב איתן, וגם מתכנן בלון מאוד משוכלל ומורכב שאותו יוכל לשלוח לאוויר ולעשות בעזרתו מדידות ותצפיות.

נאמר כאן על הכריכה האחורית שהסיפור הזה הוא שילוב של אגדה ומציאות, או בין כושר המצאה מדהים של הדימיון ובין דייקנות בפרטים של מציאות שגרתית. אגדות ומשלים אני פחות מבינה, מה שיש לי זה לשפוט את הסיפור על פי פשוטו. ופשוטו הוא... מוזר. החלקים המטאורולוגים במקום נידח, שומם וקפוא מקור נראים לי אמינים דיים, ומעניינים במידה. החלקים של פירוט מלא של גוף האישה ויחסי מין עם דמויות שאנן בהכרח מגיבות הם קשים לעיכול. יכול להיות שזו הסביבה, האורות והצללים, של איזור אנקורג' שיותר מסתדרים עם דברים שנמוגים זה לתוך זה, בקיץ הישראלי זה פחות קריא.

אבל קראתי עד הסוף, לא סבלתי ולעיתים אפילו נהניתי. לא יודעת להגיד אם זו המלצה או לא.”

“בתחילה, שלפתי את הספר מתוך ערימה של עודפי ספרים, והיה לי לא נעים לשלם כל כך מעט בעבור ספר בכלל, ובפרט ספר שנשמע מבטיח מספיק כדי ששוב אשבור את חוק 10 השנים שאני משתדל לעמוד בו עם הספרים שאני קורא (שיעברו לפחות 10 שנים מהוצאתו לאור. מפחית את האכזבות הספרותיות במידה ניכרת).
בסוף, הצטערתי שהוצאתי אפילו את הסכום הפעוט הזה.
לא ברורה לי המוטיבציה לתרגם ולהוציא לאור ספר כזה, כנראה שחותמת האיכות של "עם עובד" כבר איננה עמוד אש ללכת אחריו. ועוד פחות מכך אני לא מצליח להבין למה מישהו יטרח לכתוב ספר שהדמות הראשית בו היא, כפי שהסופרת עצמה מעידה, רק סך כל זיקפותיו. זה מביך נורא.
יש לי תחושה (מאוד לא מבוססת, אבל לא הצלחתי למצוא הוכחות כנגדה) שספר שעוסק בתקופה בה הסופר לא חי, יצא במקרה הטוב רדוד, במקרה הרע גימיקי, ובמקרה הרע-מאוד, מתנשא, אימפריאליסטי, או סתם גזעני. מה הוביל את הסופרת לכתוב על אלסקה בשנת 1915? הסיבות היחידות שעולות לי לראש הן ההנחה (הנכונה למדי) של הסופרת שעדיין לא נכתב רומאן המתרחש שם, ובעקבות זאת חוזה לעיבוד הרומאן לתסריט.
שורה תחתונה, ספר גרוע, תירגום גרוע, עטיפה מכוערת, ואפילו לא תירגמו נכון את השם של הספר מאנגלית. עדיף כבר לראות "אוואטר".”

“הגיבור של אישה כלב-ים איננו אדם נחמד. הוא מרוכז לגמרי בעצמו ובצרכיו העכשויים, והספר טרד את מנוחתי דוקא במעשה האכזריות של הגיבור ודוקא בהתייחסות הכמעט אגבית אליו
ובפרט בכך שההזדהות שהוא עורר בי הקלה עלי כל כך לעבור על כך (רגשית) לסדר היום.

התיאורים מדוייקים מאופקים ומתומצתים - קורקטיים כמעט, ובכל זאת נבנה כאן עולם מספק ומשכנע, ושלל רגשות: אהבה, כאב, חמלה, מצוקה, התמכרות ובעיקר התאוות, השתוקקות וכמיהה ועוד ועוד כמיהה ממלאים את הספר ושובים מאד את הלב.
העולם החיצוני של סביבה ותנאי חיים קיצוניים וקשים מאד משתלבים לגמרי ובאורח טבעי עם חוויות ורגשות הגיבור.

בספר הזה השיטה המוצלחת של קריאת העמוד הראשון עובדת מצויין: אם תאהבו אותו תאהבו את כל הספר. ואם לא... חבל.

ספר סוחף ונהדר.”

“הריסון קתרין. אישה כלב ים. עם עובד. 2002
הסופרת מצליחה, לדעתי, להיכנס לעורו ולאשכיו של מדען אמריקני צעיר העוזב בתחילת המאה העשרים את מדינתו הכפרית ומקים תחנה מטאורולוגית באלסקה. תנאי החיים שם קשים מאד לאנשים הלבנים ש חלקם "שאריות" מתקופת שליטת רוסיה, סינים, קצת צרפתים וכל מיני אנשי שוליים וחלקם אסקימוסים אלאוטים. יכולתו המדעית מחברת אותו לחלל ואילו האישה האלאוטית המוזרה והמושכת מחברת אותו למקום. הליכתה הפתאומית והלא מוסברת יוצרת בנפשו בור שאינו מתמלא וחידה הכרתית שאינה נפתרת עד סופו של הסיפור המרגש הזה. מפגש אכזרי עם כלבת ים מרמז על המיתוס הארקטי שבו האישה הנאמנה עלולה כל יום, כל רגע לחזור אל הים האהוב ולהשאיר את הגבר ערום ונדהם. המציאות המיוחדת והקשה מתוארת באומנתיות מרתקת והעלילה זורמת כפנטזיה אמינה. יכולתה של הריסון להיכנס לעורם של גיבוריה המעטים והשונים כ"כ זה מזו מזה, מפליאה ביותר.
יש לקרוא ספרים נוספים שלה.”