• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אישה כלב-ים

אישה כלב-ים

מאת קתרין הריסון

הביקורת של עודף

תמונה של עודף
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
2.0
אישה כלב-ים

אישה כלב-ים

מאת קתרין הריסון

הביקורת של עודף

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
תמונה של עודף
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2005
סדרה:ספריה לעם #546
קטגוריה:ספרות
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/5
ביקורות על אישה כלב-ים
הבאה
נצחיה
לפני שנתיים

“שכחתי מזה, אבל פעם פעם פעם, כלומר לפנייי חצי שנה בערך, לפני שהמידג'ורני פרץ לחיי ועשה שמות בבזבוז הז”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 16 שנים•1 דקות קריאה

בתחילה, שלפתי את הספר מתוך ערימה של עודפי ספרים, והיה לי לא נעים לשלם כל כך מעט בעבור ספר בכלל, ובפרט ספר שנשמע מבטיח מספיק כדי ששוב אשבור את חוק 10 השנים שאני משתדל לעמוד בו עם הספרים שאני קורא (שיעברו לפחות 10 שנים מהוצאתו לאור. מפחית את האכזבות הספרותיות במידה ניכרת).
בסוף, הצטערתי שהוצאתי אפילו את הסכום הפעוט הזה.
לא ברורה לי המוטיבציה לתרגם ולהוציא לאור ספר כזה, כנראה שחותמת האיכות של "עם עובד" כבר איננה עמוד אש ללכת אחריו. ועוד פחות מכך אני לא מצליח להבין למה מישהו יטרח לכתוב ספר שהדמות הראשית בו היא, כפי שהסופרת עצמה מעידה, רק סך כל זיקפותיו. זה מביך נורא.
יש לי תחושה (מאוד לא מבוססת, אבל לא הצלחתי למצוא הוכחות כנגדה) שספר שעוסק בתקופה בה הסופר לא חי, יצא במקרה הטוב רדוד, במקרה הרע גימיקי, ובמקרה הרע-מאוד, מתנשא, אימפריאליסטי, או סתם גזעני. מה הוביל את הסופרת לכתוב על אלסקה בשנת 1915? הסיבות היחידות שעולות לי לראש הן ההנחה (הנכונה למדי) של הסופרת שעדיין לא נכתב רומאן המתרחש שם, ובעקבות זאת חוזה לעיבוד הרומאן לתסריט.
שורה תחתונה, ספר גרוע, תירגום גרוע, עטיפה מכוערת, ואפילו לא תירגמו נכון את השם של הספר מאנגלית. עדיף כבר לראות "אוואטר".

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של MM
MM
תמונה של הפילה
הפילה
תמונה של נמנם
נמנם
תמונה של עמיר
עמיר
תמונה של ג'יהאן
ג'יהאן
תמונה של scoe
scoe
תמונה של מנואל
מנואל
תמונה של נדיה
נדיה
9קוראים|גיל ממוצע47|67%נשים

על המבקר

תמונה של עודף

עודף

ותיק
חבר מזה 19 שנים
87 ביקורות•4 נבחרות•434 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•קולנוע
תמונה של עודף
עודף
ותיק
חבר באתר מזה 19 שנים
ביקורות87
ביקורות נבחרות4
לייקים שקיבל434
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת68ספרות מקורית8קולנוע 2

דיון על הביקורת

2 תגובות
ג'יהאן
ג'יהאן•לפני 16 שנים

ביקורת אמתית אהבתי~~~~~~~

scoe
scoe•לפני 16 שנים

טוב לדעת שאני לא לבד

בכל זאת זה בין הספרים הבודדים שממש לא הצלחתי לקרוא, הרגשתי שזה התרגום, אבל אני מבינה שזה לא הדבר היחידי שהפריע לי ככל הנראה. כל הכבוד לך שהצלחת לשרוד אותו בכלל.
2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של עודף

האגם

האגם

בננה יושימוטו

האם העבר שלנו משתנה כשאנחנו מתאהבים? האירועים והדמויות נשארים במקומם, אבל משהו במשקל הסגולי שלהם משתנה. נוכחותו של אדם-שטן בילדותך יכולה להפוך למשב מרוח רפאים, ופצע שדימם נהר אולי נהיה רק חבטה קטנה ממגירה שנשארה פתוחה. זה, במילים ארציות בהרבה, מה שמתואר בספר הזה.
כל אדם שהביט לרגע בשותפ/ה לחיים, אולי באור ראשון, אולי במרחק בתוך קהל רב, והרגיש את הלוחות הטקטוניים זזים ממסלולם ומשנים את גורלו, מצילים אותו, יבין מה מסופר כאן.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
ראיונות קצרים עם גברים נתעבים

ראיונות קצרים עם גברים נתעבים

דיוויד פוסטר וואלאס

ספר סופר רלוונטי לשיח הפמיניסטי-תרבות האונס-דושבאגיסטאן שנפוץ לאחרונה. באופן משונה, כמו הדיון בנושא, גם הספר קורס תחת עול המילים. בפייסבוק, בתקשורת, וברחוב הגיליוטינה היא הפוליטיקלי-קורקט, המותר והאסור, ובספר זה הצורך לחרוג ממגבלות הסיפור כדי להעביר את המסר. לא יודע למי יש צורך בסיפור עם הערות שוליים שמשתלטות על הטקסט או סיפור שנכתב מחדש על ידי הסופר תוך כדי הסיפור. לי אין. אני נפעם מספיק ומטולטל ממילים מדויקות ואמיצות. ויש כאן הרבה כאלו, אבל צריך לנשום עמוק כדי לצלוח את הרגעים שדיוויד פוסטר וואלאס מתעקש להוכיח שהוא, ובכן, גבר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
ברנהרט

ברנהרט

יואל הופמן

במשך כמה מאוד עמודים, לא הבנתי כלום. ואז כמו קסם, בשני העמודים האחרונים הבנתי הכל. מלחמה הופכת לכאוס את ההווה- מן הסתם, זו הרי מלחמה, את העתיד- צריך לשקם ולהשתקם ולשמור על השלום, אבל גם את העבר- היסטוריה נקברת תחת בניינים שנהרסים בהפצצות, ילדים מתנתקים מהוריהם ומשפחות שלמות מהגרות על פני גבולות ויבשות. וכך שכשמלחמה נגמרת שלושת מבני הזמן מתחדשים ונבנים יחד מחדש.

ועדיין, במשך יותר מדי עמודים לא הבנתי על מה הופמן מדבר ומה הוא רוצה ממני. די מאכזב.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
קשרי משפחה / שעת הכוכב

קשרי משפחה / שעת הכוכב

קלאריס ליספקטור

מרוב כתיבה מודעת לעצמה לא רואים את הכתיבה.

כמה אגו יש לסופרים כאלה. מאחוריי הכוונות שלהם לשבירת האשליה הסיפורית הקלאסית, והשאיפה שלהם לחדשנות, יש רק דיוקן ענק שלהם עצמם. זה הרגע בו הפרסומת הופכת חשובה מהמוצר. ונדמה שככל שהסגנון יותר כזה, כך הסופרלטיבים הנשפכים על הספר (ועל הסופרת כמובן) גדלים עד להתפקע.

הגעתי לספר דרך המלצה שלא משתמעת לשני פנים מחברה טובה, והיא טרחה והוסיפה את התרמית הגדולה ביותר להמלצות ספרותיות- ציטוט קצרצר:

"מי מאתנו לא שאל את עצמו אי פעם: האם אני מפלצת, או שככה זה להיום בנאדם?"

אז בפרפראזה, מי מאתנו לא יחפש בנרות את הספר, אחרי המלצה חמה וציטוט כזה? אתם. אל תעשו את זה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
גברים

גברים

וורויק קולינס

וורוויק קולינס... נשמע כמו בריטי מהוגן בן חמישים שלמד ספרות באוניברסיטה טובה. אבל יכול להיות שזה דווקא מהגר שהמיר את שמו, או בן למשפחה מעורבת מאחת המושבות של האימפריה שקרסה. אולי זה בכלל פסבדונים לגבר בארון, או אישה בכלל. זה לא אמור לשנות כל כך, אבל איך מתמודדים עם התחושה שהכותב לא פגש מימיו מהגר, או גבר גיי, ולרגעים אפילו תהיתי אם הוא היה בלונדון או בשירותים ציבוריים.

להגנת הספר אומר שהוא נכתב בתקופה אחרת. קשה לתפוס את הרתיעה מהומואים שהיתה נחלת הכלל עד לפני כמה עשורים. גם היום יש הומופוביה בשפע, אבל היא שינתה צורה בגלל שלקהילה (ל"תופעה", ל"בעיה", ל"מחלה") יש היום פנים. נדמה לי שפעם זה היה הרבה יותר קרוב לסיפורי מפלצות, והיום זה פן נוסף של גזענות.

במקביל לזה, השינוי המוחלט באוכלוסיה בלונדון בעשורים האחרונים עירער עד היסוד את יציבותה של התרבות הלבנה שם. היום לונדון היא ברובה מהגרים ממדינות ערב, אפריקה והמזרח הרחוק. הג'ורג'ים והצ'ארלסים נדחקו לערים התעשייתיות.

לכן הספר מרגיש קצת ריאקציונרי וגם די מיושן. קשה לומר שהוא מציע מבט אחר, מפתיע או קיצוני. הרזון שלו רק הופך לדלות. ואפילו בדיחה אחת ממש ממש טובה לא מצדיקה את המאה ועשרים העמודים הקטנים הללו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
הוכחות לקיום

הוכחות לקיום

חנה קראל

דמעות בעיניים באוטובוס בדרך לעבודה, דמעות בעיניים בדרך אל ההורים בירושלים, דמעות בעיניים על ספסל בשדרה.

זה סרט תיעודי, או חקירת עיתונאית. וגם טור דעה, מכתב זועם אל המערכת. אבל של מה ולשם מה? ואל מי ממענים את הזעם? הרי הדברים ידועים. מי שמת, מת, והחיים חיים. אז היא כותבת על המתים החיים ועל החיים שאינם ממש. ועל המאורעות היא כותבת במקוטע. הרי הדברים הידועים- מי שרצח, רצח, ומי שהצליח לברוח, חי. את האמצע האפור (המילה שלא נאמרה מול המילה שלא נכתבה), האפרפר (זה שבו כולם חוטאים), מלא האפר (משחק מילים שהיא לא מרשה לעצמה), היא מתארת במילים ספורות, מדודות היטב.

"היהודיה לא דיברה אלא כשפנו אליה ועל שאלות ענתה בקצרה.
"כן. היה לי."
"עורך-דין."
"בבלז'ץ."
"לא הספקנו. התחתנו ממש לפני המלחמה."

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
על חוף צ'זיל

על חוף צ'זיל

איאן מקיואן

מקיואן מנסה לתאר את המעבר מתפיסת הזוגיות והנישואים כמעשה דתי-כלכלי לקיום המודרני שלהם במאה העשרים- פעולה שבסיסה אהבה. הוא מדגים זאת באמצעות קשר של זוג צעיר מהמעמד הבינוני גבוה באנגליה של תחילת שנות השישים.
לטעמי, יכולות הכתיבה של מקיואן הן מהאיכותיות והנוקבות שיש. הבעיה היא מה הוא מחליט לעשות איתן. בספר קצר כזה הוא מצליח לתאר את תחילת הקשר שלהם באופן שממש נשמע כמו שילוב של תסכיתי רדיו ממלחמת העולם השניה, ותוכניות מדע פופולרי במבטא בריטי. הוא מדלג מזכרונות ההיכרות שלהם אל ההווה, רועדים מפחד אבל עוטי חיוכים בחדר המלון שאליו נסעו לירח הדבש שלהם. והוא מצליח לרדת לפרטי פרטים ולעומק החרדות של הזוג- שילוב של חששות אישיים וחוסר יכולת להתמודד עם הפער בין הפוריטניות של הוריהם לתחושה שהם עומדים על סף פרק חדש בהיסטוריה האנושית. עידן של פסיכואנליזה, מיניות משוחררת וחופש לכל. מעניין לעשות את ההמרה בין החששות של הצעירים אז, ליחסים מיניים היום. בסופו של דבר זו אותה חוויה- כולנו הואבסנו בכתבות ודימויים על איך הדברים "צריכים" לקרות, שאנחנו בכלל לא מתעסקים באיך אנחנו -רוצים- שהם יקרו. ובטח ובטח לא מצליחים לדבר על זה.
מנגד, למרבה התסכול, מקיואן מסיים את הספר בכזה סלט של קלישאות והירהורי לב שנשמעים כמו סרט בהולמארק, שאתה תוהה אם בעצם כל מה שנכתב בעמודים הקודמים היה כן ומעמיק או אולי זהיר וארכאי. אותו הדבר מתקיים באופן פחות גם בספרים האחרים שלו שקראתי, מעין אחרית דבר או סיכום מהיר של ההתרחשויות, שרק משטיח את חווית הקריאה ומתהה אם מקיואן חושב שקוראיו טמבלים, או שהוא עצמו קצת טמבל.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
היונה

היונה

פטריק זיסקינד

בחיים קודמים, לזוגתי דאז היתה תאוריה בשם "אין עגבניות". היא אמרה שהיא יכולה לנסות להתמודד עם כל צרה שלא תבוא, להעמיס עוד ועוד על כתפיה, לספוג ולהמשיך הלאה, אבל בסוף מה שיפיל אותה יהיה הרגע בו תחזור הביתה ותרצה להכין סלט, ולא יהיו עגבניות. זה יהיה הסוף שלה.

כאן, בקריאה קצרה אך חיונית. ספר קטנטן וממזרי שכזה, בכמות מילים שסופרים אחרים מבזבזים על תיאורים ותרגילים ספרותיים, זיסקינד מספר על הרגע הפתאומי הזה שחייך מתערערים עד היסוד, ואתה מבין שהמקום והחשיבות שלך בעולם הזה פחותים אפילו מהמעט שחישבת לך כשקמת באותו הבוקר. וזה יכול להגיע בסערה וטרגדיות, וזה יכול גם להתפרץ מיונה מטופשת שקבעה את מקומה על סף דלתך.

המעט הוא הרבה והצימצום הוא יפה. זו דעתי הבוקר. מניח שזה ישתנה עם הספר הבא שבו ב900 עמודים שלושה דורות במשפחה רבים על הא ועל דא. בכל מקרה, ממליץ.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
קו-אורך דם

קו-אורך דם

קורמאק מקארתי

מה לומר, מה לומר, מה לומר...

מצד אחד, אני מאוד אוהב את מקארתי. אוהב את הכתיבה שלו, את הדמויות, את התיאורים, את פירוק הז'אנרים לרסיסים. מצד שני, סבלתי נורא בקריאה. ולא סבל "טוב". רוב הזמן מצאתי את עצמי תוהה עד כמה עמוד או פרק או "פתיחת סוגריים" כלשהי, היו נחוצים. ואני משתדל לא לומר את זה ממקום של "הספר ארוך מדי, איפה לעזאזל העורך?", אלא ממקום שכקורא ייגעו וייסרו אותי, ולא קיבלתי תמורה לכך.
הבנתי מהר מאוד שמקארתי מספר שכיבוש המערב והלחימה באינדיאנים היה רצף של טבחים הדדיים, שאת התפקיד של חוד החנית של הציווילזציה ממלאים דווקא אנשים שהרבה יותר קרובים לעולם הישן והברברי מאשר למודרניות. אלו אנשים של אלימות, של מה ששלך- שלי.
וגם את הגדשת הסאה עם האלימות הפנמתי. תרבויות נלחמות וזו שמנצחת מוחקת את השניה, או מחזיקה אותה בתפקיד תזכורת חיה לתבוסתה ומחיקה מתוכן. וגם אם מקארתי אומר שאין כאן קתרזיס כי לא כך ההיסטוריה באמת מתרחשת, אני מבין את זה.
כך שבסופו של דבר, אם אני צריך לשים על זה את האצבע, הבעיה היא שמקריאת ספר שכל כולו מתרכז בדם וגוף, נשארתי עם חוויה מאוד שכלתנית. מתסכל למדי.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף

ביקורות נוספות על "אישה כלב-ים"

אישה כלב-ים

אישה כלב-ים

קתרין הריסון

שכחתי מזה, אבל פעם פעם פעם, כלומר לפנייי חצי שנה בערך, לפני שהמידג'ורני פרץ לחיי ועשה שמות בבזבוז הזמן שלי, היה לי מנה כזה להיכנס לגוגל סטריט ויו ולשוטט ברחובות של ערים ומקומות אחרים שהוזכרו בספרים שקראתי באותו הזמן. נראה לי שאחד הספרים היה על אלסקה, כי זכור לי במעומעם שיטוט באנקורג'. אז עשיתי את זה שוב עכשיו. התמונות צולמו בחודש אוגוסט, ונראות כמו ביום בהיר למדי של סתיו. הרחובות רחבים, האנגרים ומחסנים גדולים בחלקם, ובחלקם האחר בתים נמוכים עם חצרות רחבות, בשולי העיר נופים טבעיים פראיים ומבט אל המפרץ של היים הצפוני. מקום די צדדי ונידח עם אוכלוסיה דלילה. ואם עכשיו ככה, אז די ברור שב-1915 המקום היה נידח ודליל.

אלסקה, 1915, אנקורג'. לאיש קוראים ביגלו והוא מטאורולוג. הוא בן 26 והוא הגיע למקום הצפוני והנידח בשליחות של המכון המטאורולוגי, לבצע מדידות מזג אוויר ולשלוח עדכונים. בזמנו הפנוי והלא פנוי הוא עושה שני דברים עיקריים - מתאהב בנשים שותקות ושוכב איתן, וגם מתכנן בלון מאוד משוכלל ומורכב שאותו יוכל לשלוח לאוויר ולעשות בעזרתו מדידות ותצפיות.

נאמר כאן על הכריכה האחורית שהסיפור הזה הוא שילוב של אגדה ומציאות, או בין כושר המצאה מדהים של הדימיון ובין דייקנות בפרטים של מציאות שגרתית. אגדות ומשלים אני פחות מבינה, מה שיש לי זה לשפוט את הסיפור על פי פשוטו. ופשוטו הוא... מוזר. החלקים המטאורולוגים במקום נידח, שומם וקפוא מקור נראים לי אמינים דיים, ומעניינים במידה. החלקים של פירוט מלא של גוף האישה ויחסי מין עם דמויות שאנן בהכרח מגיבות הם קשים לעיכול. יכול להיות שזו הסביבה, האורות והצללים, של איזור אנקורג' שיותר מסתדרים עם דברים שנמוגים זה לתוך זה, בקיץ הישראלי זה פחות קריא.

אבל קראתי עד הסוף, לא סבלתי ולעיתים אפילו נהניתי. לא יודעת להגיד אם זו המלצה או לא.

לפני שנתיים•נצחיה
אישה כלב-ים

אישה כלב-ים

קתרין הריסון

הגיבור של אישה כלב-ים איננו אדם נחמד. הוא מרוכז לגמרי בעצמו ובצרכיו העכשויים, והספר טרד את מנוחתי דוקא במעשה האכזריות של הגיבור ודוקא בהתייחסות הכמעט אגבית אליו
ובפרט בכך שההזדהות שהוא עורר בי הקלה עלי כל כך לעבור על כך (רגשית) לסדר היום.

התיאורים מדוייקים מאופקים ומתומצתים - קורקטיים כמעט, ובכל זאת נבנה כאן עולם מספק ומשכנע, ושלל רגשות: אהבה, כאב, חמלה, מצוקה, התמכרות ובעיקר התאוות, השתוקקות וכמיהה ועוד ועוד כמיהה ממלאים את הספר ושובים מאד את הלב.
העולם החיצוני של סביבה ותנאי חיים קיצוניים וקשים מאד משתלבים לגמרי ובאורח טבעי עם חוויות ורגשות הגיבור.

בספר הזה השיטה המוצלחת של קריאת העמוד הראשון עובדת מצויין: אם תאהבו אותו תאהבו את כל הספר. ואם לא... חבל.

ספר סוחף ונהדר.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•מורן לוסטיג
אישה כלב-ים

אישה כלב-ים

קתרין הריסון

הריסון קתרין. אישה כלב ים. עם עובד. 2002
הסופרת מצליחה, לדעתי, להיכנס לעורו ולאשכיו של מדען אמריקני צעיר העוזב בתחילת המאה העשרים את מדינתו הכפרית ומקים תחנה מטאורולוגית באלסקה. תנאי החיים שם קשים מאד לאנשים הלבנים ש חלקם "שאריות" מתקופת שליטת רוסיה, סינים, קצת צרפתים וכל מיני אנשי שוליים וחלקם אסקימוסים אלאוטים. יכולתו המדעית מחברת אותו לחלל ואילו האישה האלאוטית המוזרה והמושכת מחברת אותו למקום. הליכתה הפתאומית והלא מוסברת יוצרת בנפשו בור שאינו מתמלא וחידה הכרתית שאינה נפתרת עד סופו של הסיפור המרגש הזה. מפגש אכזרי עם כלבת ים מרמז על המיתוס הארקטי שבו האישה הנאמנה עלולה כל יום, כל רגע לחזור אל הים האהוב ולהשאיר את הגבר ערום ונדהם. המציאות המיוחדת והקשה מתוארת באומנתיות מרתקת והעלילה זורמת כפנטזיה אמינה. יכולתה של הריסון להיכנס לעורם של גיבוריה המעטים והשונים כ"כ זה מזו מזה, מפליאה ביותר.
יש לקרוא ספרים נוספים שלה.

לפני 15 שנים•shoshan
אישה כלב-ים

אישה כלב-ים

קתרין הריסון

ניסיתי לקרוא את הספר מספר פעמים בלי להצליח לסיים אותו אפילו פעם אחת.
מאוד רציתי, אבל משהו בכתיבה או אולי בתרגום פשוט עצר אותי שוב ושוב.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•scoe