“יש לי חשד שישנם סופרים שמוציאים לאור ספרים ארוכים מאוד בכוונה, מתוך מחשבה שאם יעלו את כמות העמודים הספר יימכר יותר או יצליח יותר. כדי למלא את הספר בעמודים דוחפים המון דמויות והמון עלילות לא רלוונטיות. חוזרים ללא לאות על אותם עובדות שידועות לנו מ5 פרקים לפני. כאילו שמדובר באופרת סבון שצריך להזכיר לצופים לפני כל פרק מה היה בפרק הקודם. זה בדיוק הספר הזה. וזה הסבל שנגרם לקורא. יחד עם זאת ישנה כמות עצומה של דיאלוגים סתמיים שלא מזיזים את מהלך העלילה במיל אחד. לעיתים הדיאלוגים כל כך שטחיים שזה נראה כאילו ילד בכיתה ו כתב חלק מהספר. מה שהכי הוריד את רמת הספר – היה הניסיון העלוב מצד אחד להציג דמויות מקהיר וכביכול מתרבויות שונות אבל מצד שני לתת להם את סגנון הדיבור הישראלי ומנטליות ישראלית עם כמה מילים אותם שמעה מישראלים יוצאי תרבות ערב. הכלל הראשון לסופר שרוצה לכתוב על תרבויות אחרות – ללמוד את השפה שלהם ואת המנטליות האמיתית שלהם. מספיק לקרוא כמה דיאלוגים ולחוש בכך שמדובר בדיאלוגים של ישראלים בסגנון ישראלי מובהק. לגבי המאכלים במצרים. אולי הסופרת תתפלא לשמוע אבל המצרים אוכלים עוד אוכל חוץ מפול ואת המילה "סלמאתק" – אני בספק אם המצרים אומרים זאת . אז היה רצוי יחד עם החקירה ההיסטורית לראות סרט אחד או שניים מצרי או לפחות לדבר עם יהודי מצריים על ניב הדיבור ואופן הדיבור. הסופרת שוכחת שהספר מיועד לקוראים ישראליים ומספרת לנו את העובדות על מלחמת השחרור ועוד כמה עובדות בנאליות על ישראל. דוגמא – איסור אכילת בשר וחלב. עובדות אלו מיותרות אשר מנפחות את הספר וידועות לכל שוחר ספרים ואפילו לקורא מתחיל. מי יודע אולי היא חשבה שהספר ישר יתורגם ל20 שפות ויצטרכו הסבר מפורט בגוף הספר על מדינת ישראל ועל מנהגים ותחביבים שונים.”

“מתכון לסלט ערבי-יווני: לקחת תחקיר אקדמאי מושקע, להוסיף דמויות במבטאים שונים, קצת תיאורי נוף, קמצוץ עלילה מותחת.להכניס לקערת כחול לבן, להגיש בכריכה רכה. רק הכי חשוב, לא לערבב! מיכל שלו לא מערבבת , ויש לומר שמכל סופרי המשפטנים לשעבר(ותודו שהם צצים יותר בעשור האחרון)היא החביבה עלי. מהספר של מיכל שלו -עדנה מזי"א היתה יכולה לעשות מחזה מצויין. כמצופה, מדובר ברומן היסטורי-ציוני שחותך את גורלנו האכזר כיהודים שמצאו עצמם יחד בתוך מדינת מיתון וחמסין. הספר הצבעוני הזה, הוא בדיוק כמו סלט טרי שלא מעורבב טוב. הטעם חזק מדי ולפעמים תפל ולבסוף מה שנשאר זה רק המיץ הספרותי של רעיון מקורי בעל דעה פוליטית מובהקת ועלילה קצת מאולצת. התחקיר היסודי ללא ספק בנה את העלילה אך המציאות עולה על כל דמיון. וזאת בזמן שבנובלה הכהן הגדול הוא הדימיון המרתק באופיו המציאותי.והמציאות? בשביל זה יש חדשות. וזהו בדיוק ההבדל בין ספר מוצלח לזה שאינו. היכולת לבנות מציאות חדשה על זאת אשר היתה פעם או שהיינו רוצים לראות בעתיד. לא עבודת שורשים וגם לא מרקחת לספרות פופולארית.אגב, בסוף, המיץ של הסלט הזה לא כל כך רע. בתיאבון.”

“התייאשתי ונישברתי. אני מתה על כל הספרים של מיכל שלו, אבל בספר זה מופיעים כ-1,000 שמות שונים. הספר מבלבל אפילו את הסופרת, כך נראה. בתחילת החלק השלישי של הספר נישברתי ולא נראה לי שאי פעם אנסה לסיים אותו. על פניו נראה כי הסופרת המקסימה והמדהימה פשוט חשבה - בוא נשב ונכתוב 520 עמודים עם שמות/סיפורים/התרחשויות ונאתגר את הקוראים הנאמנים ביותר בספר אמנם מרתק אך נוגע ברמה הגבוהה ביותר של לא קריא. באיזשהו שלב הרגשתי כאילו שאני לוקה בשיכלי כי לא הצלחתי להבין מי נגד מי ולמה. חבל, כי כל סיפור יכול להיות מרתק בפני עצמו אם היה זוכה לספר נפרד. חבל חבל חבל....”

“האמת אני לא יודעת על מה שאר המבקרים מדברים, אני ממש אהבתי את הספר! אולי לא סיימתם לקרוא אותו ולכן לא הבנתם את הפואנטה? נכון שהוא ארוך אבל הוא כן מתקשר לקראת הסוף וכל סיפור בנפרד הוא מעולה בפני עצמו. אני באופן אישי קראתי אותו מספר פעמים ובכל פעם לא בא לי שהוא ייגמר. נכון, זה לא ספר קליל, אבל למי שיש זמן וכוח להשקיע בספר טוב, אני מאוד ממליצה.”

“יש לי חשד שישנם סופרים שמוציאים לאור ספרים ארוכים מאוד בכוונה, מתוך מחשבה שאם יעלו את כמות העמודים הספר יימכר יותר או יצליח יותר. כדי למלא את הספר בעמודים דוחפים המון דמויות והמון עלילות לא רלוונטיות. חוזרים ללא לאות על אותם עובדות שידועות לנו מ5 פרקים לפני. כאילו שמדובר באופרת סבון שצריך להזכיר לצופים לפני כל פרק מה היה בפרק הקודם. זה בדיוק הספר הזה. וזה הסבל שנגרם לקורא. יחד עם זאת ישנה כמות עצומה של דיאלוגים סתמיים שלא מזיזים את מהלך העלילה במיל אחד. לעיתים הדיאלוגים כל כך שטחיים שזה נראה כאילו ילד בכיתה ו כתב חלק מהספר. מה שהכי הוריד את רמת הספר – היה הניסיון העלוב מצד אחד להציג דמויות מקהיר וכביכול מתרבויות שונות אבל מצד שני לתת להם את סגנון הדיבור הישראלי ומנטליות ישראלית עם כמה מילים אותם שמעה מישראלים יוצאי תרבות ערב. הכלל הראשון לסופר שרוצה לכתוב על תרבויות אחרות – ללמוד את השפה שלהם ואת המנטליות האמיתית שלהם. מספיק לקרוא כמה דיאלוגים ולחוש בכך שמדובר בדיאלוגים של ישראלים בסגנון ישראלי מובהק. לגבי המאכלים במצרים. אולי הסופרת תתפלא לשמוע אבל המצרים אוכלים עוד אוכל חוץ מפול ואת המילה "סלמאתק" – אני בספק אם המצרים אומרים זאת . אז היה רצוי יחד עם החקירה ההיסטורית לראות סרט אחד או שניים מצרי או לפחות לדבר עם יהודי מצריים על ניב הדיבור ואופן הדיבור. הסופרת שוכחת שהספר מיועד לקוראים ישראליים ומספרת לנו את העובדות על מלחמת השחרור ועוד כמה עובדות בנאליות על ישראל. דוגמא – איסור אכילת בשר וחלב. עובדות אלו מיותרות אשר מנפחות את הספר וידועות לכל שוחר ספרים ואפילו לקורא מתחיל. מי יודע אולי היא חשבה שהספר ישר יתורגם ל20 שפות ויצטרכו הסבר מפורט בגוף הספר על מדינת ישראל ועל מנהגים ותחביבים שונים.”

“מתכון לסלט ערבי-יווני: לקחת תחקיר אקדמאי מושקע, להוסיף דמויות במבטאים שונים, קצת תיאורי נוף, קמצוץ עלילה מותחת.להכניס לקערת כחול לבן, להגיש בכריכה רכה. רק הכי חשוב, לא לערבב! מיכל שלו לא מערבבת , ויש לומר שמכל סופרי המשפטנים לשעבר(ותודו שהם צצים יותר בעשור האחרון)היא החביבה עלי. מהספר של מיכל שלו -עדנה מזי"א היתה יכולה לעשות מחזה מצויין. כמצופה, מדובר ברומן היסטורי-ציוני שחותך את גורלנו האכזר כיהודים שמצאו עצמם יחד בתוך מדינת מיתון וחמסין. הספר הצבעוני הזה, הוא בדיוק כמו סלט טרי שלא מעורבב טוב. הטעם חזק מדי ולפעמים תפל ולבסוף מה שנשאר זה רק המיץ הספרותי של רעיון מקורי בעל דעה פוליטית מובהקת ועלילה קצת מאולצת. התחקיר היסודי ללא ספק בנה את העלילה אך המציאות עולה על כל דמיון. וזאת בזמן שבנובלה הכהן הגדול הוא הדימיון המרתק באופיו המציאותי.והמציאות? בשביל זה יש חדשות. וזהו בדיוק ההבדל בין ספר מוצלח לזה שאינו. היכולת לבנות מציאות חדשה על זאת אשר היתה פעם או שהיינו רוצים לראות בעתיד. לא עבודת שורשים וגם לא מרקחת לספרות פופולארית.אגב, בסוף, המיץ של הסלט הזה לא כל כך רע. בתיאבון.”

“התייאשתי ונישברתי. אני מתה על כל הספרים של מיכל שלו, אבל בספר זה מופיעים כ-1,000 שמות שונים. הספר מבלבל אפילו את הסופרת, כך נראה. בתחילת החלק השלישי של הספר נישברתי ולא נראה לי שאי פעם אנסה לסיים אותו. על פניו נראה כי הסופרת המקסימה והמדהימה פשוט חשבה - בוא נשב ונכתוב 520 עמודים עם שמות/סיפורים/התרחשויות ונאתגר את הקוראים הנאמנים ביותר בספר אמנם מרתק אך נוגע ברמה הגבוהה ביותר של לא קריא. באיזשהו שלב הרגשתי כאילו שאני לוקה בשיכלי כי לא הצלחתי להבין מי נגד מי ולמה. חבל, כי כל סיפור יכול להיות מרתק בפני עצמו אם היה זוכה לספר נפרד. חבל חבל חבל....”

“האמת אני לא יודעת על מה שאר המבקרים מדברים, אני ממש אהבתי את הספר! אולי לא סיימתם לקרוא אותו ולכן לא הבנתם את הפואנטה? נכון שהוא ארוך אבל הוא כן מתקשר לקראת הסוף וכל סיפור בנפרד הוא מעולה בפני עצמו. אני באופן אישי קראתי אותו מספר פעמים ובכל פעם לא בא לי שהוא ייגמר. נכון, זה לא ספר קליל, אבל למי שיש זמן וכוח להשקיע בספר טוב, אני מאוד ממליצה.”