ביקורת ספרותית על רחמים מאת מיכל שלו
בזבוז של זמן

---

יש לי חשד שישנם סופרים שמוציאים לאור ספרים ארוכים מאוד בכוונה, מתוך מחשבה שאם יעלו את כמות העמודים הספר יימכר יותר או יצליח יותר. כדי למלא את הספר בעמודים דוחפים המון דמויות והמון עלילות לא רלוונטיות. חוזרים ללא לאות על אותם עובדות שידועות לנו מ5 פרקים לפני. כאילו שמדובר באופרת סבון שצריך להזכיר לצופים לפני כל פרק מה היה בפרק הקודם.
זה בדיוק הספר הזה. וזה הסבל שנגרם לקורא.
יחד עם זאת ישנה כמות עצומה של דיאלוגים סתמיים שלא מזיזים את מהלך העלילה במיל אחד. לעיתים הדיאלוגים כל כך שטחיים שזה נראה כאילו ילד בכיתה ו כתב חלק מהספר.
מה שהכי הוריד את רמת הספר – היה הניסיון העלוב מצד אחד להציג דמויות מקהיר וכביכול מתרבויות שונות אבל מצד שני לתת להם את סגנון הדיבור הישראלי ומנטליות ישראלית עם כמה מילים אותם שמעה מישראלים יוצאי תרבות ערב. הכלל הראשון לסופר שרוצה לכתוב על תרבויות אחרות – ללמוד את השפה שלהם ואת המנטליות האמיתית שלהם. מספיק לקרוא כמה דיאלוגים ולחוש בכך שמדובר בדיאלוגים של ישראלים בסגנון ישראלי מובהק.
לגבי המאכלים במצרים. אולי הסופרת תתפלא לשמוע אבל המצרים אוכלים עוד אוכל חוץ מפול ואת המילה "סלמאתק" – אני בספק אם המצרים אומרים זאת . אז היה רצוי יחד עם החקירה ההיסטורית לראות סרט אחד או שניים מצרי או לפחות לדבר עם יהודי מצריים על ניב הדיבור ואופן הדיבור.
הסופרת שוכחת שהספר מיועד לקוראים ישראליים ומספרת לנו את העובדות על מלחמת השחרור ועוד כמה עובדות בנאליות על ישראל. דוגמא – איסור אכילת בשר וחלב. עובדות אלו מיותרות אשר מנפחות את הספר וידועות לכל שוחר ספרים ואפילו לקורא מתחיל.
מי יודע אולי היא חשבה שהספר ישר יתורגם ל20 שפות ויצטרכו הסבר מפורט בגוף הספר על מדינת ישראל ועל מנהגים ותחביבים שונים.

» ביקורות נוספות של רמי כהן
» ביקורות נוספות על רחמים