רוח הרפאים של סבא קרותרס מקסלין, איש חזק וקשה, בעל עבדים ומטע של כותנה ותירס, שמת בשנת 1837, מוסיפה לפים ולטרוד את צאצאיו הלבנים והשחורים לדורותיהם. אייזק מקסלין, נכדו הלבן של אבי המשפחה, שנולד בשנת 1867, אדם נדיר ומיוחד, מבקש להתנער ממה שנראה לו העוול והחרפה, וחוץ ממיטת ברזל שהוא ישן עליה כשהוא חי חיי מחנה ביער, אין לו כל ימיו אלא מה שהוא יכול ללבוש על גופו ולשאת בכיסיו ובידיו בעת אחת, שהרי הארץ, לדעתו, אינה של שום אדם אלא של בני האדם כולם, כמו האור והאוויר ומזג האוויר. הסיפורים שבספר אינם אלא פרקים במסכת אחת, שמובאים בסדר לא כרונולוגי במתכוון, וכך הם מאירים זה את זה מכמה זוויות ראייה ופרספקטיבות, ומגוללים את קורותיה של משפחה ונחלת קרקע אחת, במשך יותר ממאה שנים, עד שלהי שנות השלושים של המאה העשרים. בעט אמן שמתנודד בין הקומי לטרגי, מספר ויליאם פוקנר, הסופר האמריקני הגדול, חתן פרס נובל, על בני אדם לבנים ושחורים, ועל הסבכים והעיוותים שהניחה תקופת העבדות בהווי החיים ובנפשות פנימה. בתוך כך נגלה גם פוקנר הצייר והמשורר של הנופים, המתאר מה עושה לאדם ארץ יער פראית, ומה האדם מעולל לה. לקוראי "ספריה לעם" ידוע פוקנר מספריו "הבלתי מנוצחים", "מקלט", ו"אבשלום אבשלום".
