בהיותו כבן תשע-עשרה, שמעיה מצא לעצמו משרה אצל רופא-שיניים. תחילה ניקה וסידר את המעבדה ועזר לטכנאי, אחר-כך עבד כטכנאי לכל דבר וגם סייע לרופא בניתוחים ולבסוף היה לשולייתו. במרוצת הזמן עבר בהצלחה את הבחינות הדרושות ונכנס כשותף למרפאת שיניים בווילס. שם פגש אותה, את לאה בת השוחט. היא הגיעה למרפאתו עקב מחלת חניכיים שבעטייה היה צורך לעקור את כל שיניה. משהשתלט על השן האחרונה, פנה אליה רופא השיניים הצעיר וביקש את ידה. הביטה בו, פיה הדואב זב דם, ולא הבינה מדוע בחור נאה ומוכשר ירצה להינשא עם בחורה בלי שיניים.
"יש לך עיניים יפות, והשיער שלך יפה," הסביר, "ואת נראית לי בריאה וחזקה. עם הפרותזות שאני בונה לך תיראי כמו גרטה גרבו."
למחרת הזמינה אותו אל ביתה, וקבעו ההורים תאריך לחתונה.
כמה פעמים קיללה את עצמה על פזיזותה ביום ההוא! על הליכתה אחריו כשה לטבח.
תחילה התגורר הזוג הצעיר בבית הוריה ולאחר מכן העתיקו את ביתם למנצ'סטר, שם יזכו הילדים שיבואו לחינוך יהודי ראוי. הילד הראשון, בן זכר, נולד מת בחודש השביעי להריון. אף השני נולד בטרם עת, גם הוא מת לפני שהספיק לחיות. לאה אהבה את שניהם, נתנה להם שמות – דוד ויהונתן. אחר-כך נולדה סטלה, וכעבור שש שנים בא צ'רלי הקטן, בן אהוב שנוצר ברגע נדיר של פריחת האהבה.
אדם כואב היה שמעיה שאת מכאוביו הקרין על כל הסובב אותו. כך, בדרך הקשה, למדה לאה הכלה המפוחדת לתרץ את הסתערויותיו ההיסטריות והאכזריות עליה ולימים על סטלה, יורשת הכאב.
"מה את רוצה ממני?" נהג לקונן בסיומה של כל היתקלות ברוטלית פרי יוזמתו, לרוב עקב מה שהצטייר אצלו כחטא החטאים – חוסר התחשבות בפרוטה. "עם עשר האצבעות האלה אני עושה כמיטב יכולתי!"
לאה, איטרת יד ימינה, עשתה גם היא כמיטב יכולתה, אך מיטב יכולתה של לאה לעולם לא הספיק. "מה אתם רוצים מהחיים שלי!" היה מיילל, "אני אדם חולה!"
טיבה המדויק של מחלתו של שמעיה לא אובחן מעולם. הסימפטומים היו רבים ומגוונים: כאבים שגרוניים, כאבי ראש, הפרעות בעיכול, בעיות בשלפוחית, דלקת הסימפונות , פסורייזיס. ומעל לכל – נדודי שינה. זה היה אויבו הלא-מנוצח. סגולתה של אשתו להיכנס למיטה, לעצום את העיניים ולהתעורר למחרת בבוקר רעננה ומקפצת בפעלתנות היתה לצנינים בעיניו.
הוא ניסה להיאבק באויבו החמקמק בעזרת סמי-שינה ותרופות אחרות, שילובים של כדורים שהיה מפורר וממיס בכף ברנדי ושותה ביחד עם חלב מהול במים חמים, אכילה קלה בערב, התנזרות מכל אכילה בערב, האזנה לרדיו בלילה, הימנעות מהאזנה לרדיו, קריאת עיתון, הימנעות מקריאת עיתון. מדי פעם היה נדמה לו שהביס אותו. תמיד יכלו בני הבית לדעת מתי זה קרה. הרי אלה היו הבקרים הנדירים שבהם התהדהדו בין קירות הבית קטעי אריות מ"הספר מסביליה" או מ"כרמן", או מזמורים וולשים מושרים בקול טנור רוטט אחרי אמבטיה מהבילה, מפיצים את הבשורה המשמחת שהיום אבא מרגיש כמו מלך. אבל את מרבית הלילות ניקרו אנקותיו המיוסרות וחריקות המיטה המוזזת, ולרוב לא נותר לבני הבית ברירה אלא להתאים את פעילויותיהם, את תזונתם ואת אורח חייהם למיחושיו הנוכחיים של אבי המשפחה.