מבוא
מתי אגדה היא אגדה? מדוע מיתוס הוא מיתוס? כמה עתיקה ונשכחת צריכה להיות עובדה כדי שתוּרד לדרגת מַעֲשִׂייה? ומדוע מתקבלות עובדות מסוימות כמי שאין לחלוק עליהן, בעוד שאחרות מאבדות כל תוקף ולובשות אופי חסר יציבות?
רוּכְּבַּאט, בגזרת הקַשָּת, הוא כוכב זהוב מטיפוס G. יש לו חמישה כוכבי-לכת, ועוד אחד תועה שהוא משך ותפס אליו באלפי השנים האחרונות. כוכב-הלכת השלישי שלו אפוף אוויר שהאדם יכול לנשום, הוא מתהדר במים שהאדם יכול לשתות, וניחן בכוח-משיכה המאפשר לאדם להלך זקוף-קומה ובביטחון. בני-האדם גילוהו ויִשבו אותו חיש-מהר. הם עשו כך בכל כוכב-לכת ראוי למגורים, ואז – אם מתוך קשיחות לב או עקב התמוטטות האימפריה, זאת לא גילו המתיישבים ובסופו של דבר שכחו לשאול – עזבו את המושבות כדי שתדאגנה לעצמן.
בתחילה, כאשר התיישבו בני-האדם בעולם השלישי של רוּכְּבַּאט וכינוהו בשם פֶּרְן, הם הקדישו תשומת-לב מועטה לכוכב-הלכת הזר, אשר חג סביב הכוכב המרכזי שאימץ אותו במסלול אליפטי תועה ופרוע. תוך דורות אחדים שכחו את דבר קיומו. הנתיב הנואש שבו התְמיד הנודד הביא אותו קרוב לאחותו החורגת, בנקודה הקרובה לשמש, אחת למאתיים שנה (של כדור הארץ).
כאשר מערכי הכוכבים היו הרמוניים, וכוכב-הלכת האחות קרוב דיו, כפי שקרה לעיתים קרובות, ביקשה צורת החיים הילידית של הכוכב התועה לגשר על פער החלל ולעבור לכוכב הלכת בעל האקלים הנוח והמתון יותר.
בזמן המאבק הנואש נגד האיוּם הזה, שצנח משמי פֶּרְן בצורת קורי כסף, נקטע הקשר הקלוש של פֶּרְן עם כוכב האם, עד שזכֶר מוצאם של תושבי פֶּרְן גווע מעבר לאגדה או מיתוס ונשכח.
כדי לסכל את פלישות הקוּרים המחרידים נעזרו תושבי פֶּרְן בתושייה שירשו מאבותיהם הנשכחים בני כדור-הארץ. הם פיתחו, מבעל חיים ילידי בכוכב הלכת המאומץ שלהם, זן בעל תכונות מיוחדות. בני אנוש שניחנו בשיעור גבוה של אמפתיה ובכושר טלפתי מלידה, אולפו להשתמש בבעל-החיים הבלתי רגיל, שכושרו לעבור למרחקים כהרף-עין היה בעל ערך רב במאבק העז לשמור את פֶּרְן חופשית מקוּרים.
הדרקונים נושפי-האש, בעלי הכנפיים והזנבות (שכונו כך בגלל אגדת כדור הארץ שהם דמו לה), הדרקונאים שלהם, שהיו לגזע נפרד, והאיום שלחמו נגדו – כל אלה רקמו מערכת חדשה של אגדות ומיתוסים.
לאחר שנשתחררה מהסכנה המיידית שהייתה תלויה מעליה, סיגלה פֶּרְן לעצמה אורח-חיים נוח יותר. סר חינם של צאצאי הגיבורים, והאגדות איבדו את יוקרתן.
חַלֵּל חֲלִילָן, מְתוֹפֵף הַךְ,
פְּרֹט נִבְלַאי, חַיָּל צְעַד בַּסָּךְ.
שַחְרֵר הַלֶּהָבָה וְאֶת הָעוֹלָם שְׂרֹף,
עַד שֶכּוֹכַב הָאֹדֶם הַזּוֹהֵר יַחֲלֹף.
לֶסָה התעוררה בתחושת קור. קור עז יותר מצינת הדבקות הנצחית של קירות האבן. קור מלווה בהכרת הסכנה, החמורה מזו ששילחה אותה לפני עשרה מחזורים מלאים, מייבבת מאימה, להסתתר במאורה המצחינה של זוחל המשמר.
נוקשה ומרוכזת, שכבה לֶסָה בתבן של חדר הגבינות מדיף הריחות, ששימש לה חדר-שינה יחד עם שאר משרתות המטבח. התחושה מבשרת הרעות הייתה דוחקת, שלא ככל אזהרה קודמת. אז חדרה לתודעתה ההכרה בנוכחותו של זוחל המשמר אשר סובב והחליק בחצר עד קצה גבול השרשרת. חסר מנוחה היה, אך לא חש במשהו בלתי רגיל בחשכה של טרם-שחר.
לֶסָה התכרבלה לפקעת הדוקה של עצמות, גיפפה את עצמה כדי לרפות את המתח מכתפיה המתוחות. אחר-כך אילצה את עצמה להירגע, שריר אחר שריר, מפרק אחרי מפרק, כדי לאתר אותו איום מסתורי, שהיה בו כדי לעוררה משנתה, ועם זאת לא להטריד את זוחל המשמר הרגיש.
הסכנה, בשום אופן לא הייתה בתוך חומות מאחז רוּאָתָ'ה, ואף לא קרוב לשטח המרוצף המקיף את המאחז, אשר עשב חסר רחמים פלש לתוכו – עֵד ירוק להסתאבות המאחז שהקפיד בעבר על טהרת האבן. הסכנה גם לא הגיעה מכּיווּן הסוללה שעלתה מהעמק, ושהמעיטו עתה להשתמש בה, לא ארבה במגורי האבן למרגלות הצוק של המאחז, ואף לא נשאה את ריח הרוח שנשבה מהחופים הקרים של טִילֶק. ובכל זאת, היא הסתננה לתוך חושיה של לֶסָה, והרטיטה כל עצב בגופה דק-הגזרה. נסערת כולה, ניסתה לֶסָה לזהות את הסכנה לפני שתימוג התחושה המבשרת רע. היא שיגרה את מחשבתה החוצה, לעבר המעבר, רחוק יותר משניסתה אי-פעם. תהיה אשר תהיה הסכנה, היא לא הייתה ברוּאָת'ה... עדיין. לא היה לה ריח מוכר כלל. זה לא היה אֵפוא פַאקְס.
לֶסָה הייתה שׂבעת רצון, אבל מסויגת על שפַאקְס לא הטריח את עצמו לבקר במאחז רוּאָת'ה זה שלושה מחזורים מלאים. אדישותם של האוּמנים, מאחזי המשקים המתנוונים ואפילו האבנים משובצות הירוקת של המאחז, קוממו את פַאקְס – שהכריז על עצמו לורד הרכסים הגבוהים, עד שהעדיף לשכוח את הסיבה שבגללה הכניע את המאחז אשר היה בעבר גא ורווחי.
האיום המעיק כפה על לֶסָה ללא רחם לזהותו, והיא חיפשה בתבן אחר סנדליה. היא קמה, סילקה מוכנית תבן משערותיה הסבוכות, וכרכה אותן במהירות בפקעת גסה על עורפה.
אחר גיששה את דרכה בין המשרתות שהיו שקועות בשינה עמוקה, צמודות זו לזו כדי להתחמם, והחליקה במעלה המדרגות אל המטבח עצמו. הטבחית ועוזרתה שכבו על השולחן הארוך שלפני האח הגדולה, גביהן הרחבים מופנים אל חום האש המלובה, נוחרות לסירוגין. לֶסָה חמקה על פני המטבח אל הדלת של חצר האוּרווה. היא פתחה את הדלת במידה מספקת כדי להניח לגופה הדק לעבור. חלוקי האבנים של החצר היו קרים כקרח מבעד לסוליות הדקות של סנדליה, והיא רעדה כאשר אוויר של טרם-שחר חדר בעד לבושה המטולא.
זוחל המשמר החליק על פני החצר כדי לקדמה בברכה, התחנן כתמיד שתשחררו. בתנועה מעודדת ליטפה את הקמטים של אוזניו המחודדות, והוא התאים את עצמו לפסיעותיה. היא השפילה מבט של חיבה אל הראש המחריד, והבטיחה לו גירוד טוב. הוא השתופף, נאנק בקצה השרשרת שלו, והיא המשיכה בדרכה אל המדרגות המחורצות, שהובילו אל הסוללה שמעל השער הכבד של המאחז. בראש המגדל נשאה את עיניה מזרחה, למקום שם התנוססו בליטות האבן של המעבר כמו תבליט שחור אל מול היום העולה.
בהיסוס-מה פנתה שמאלה, שכן תחושת הסכנה גאתה גם מן הכיוון הזה. עיניה נמשכו מעלה אל הכוכב האדום, שהחל באחרונה לחלוש על שמי השחר. בעוד היא נועצת את מבטה, הקרין הכוכב פעימה אחרונה אדומה ולוהטת, לפני שאבד פארו בזוהר השמש הזורחת של פֶּרְן. רסיסים מבולבלים של סיפורים ובלדות על הופעת השחר של הכוכב האדום הבזיקו במוחה, חולפים במהירות גדולה מכדי שתוכל להבינם. יתרה על כן, חושיה אמרו לה כי אף שהסכנה עלולה לבוא גם מצפון-מזרח, קיימת סכנה גדולה יותר במזרח. היא אימצה את עיניה כאילו עשוי המראה לגשר על פני המרחק בין הסכנה לבינה, הביטה בריכוז מזרחה. השאלה שהביע זוחל המשמר בשריקה דקה הגיעה אליה בדיוק כאשר דעכה התחושה המוקדמת.
לֶסָה נאנחה. היא לא מצאה כל תשובה בשחר, אלא אותות סותרים. עליה לחכות. האזהרה באה, והיא קיבלה אותה. היא רגילה לחכות. התמדה, כוח סבל ועָרמה היו כלי נשקה האחרים, חמושים בסבלנות בלתי נדלית של שאיפת-נקם מסורה.
אור השחר האיר את הנוף הפרוע, ואת השדות הבלתי חרושים בעמק למטה. אור השחר נפל על הבוסתנים המעוותים, בהם תרו עדרים דלילים של בהמות חולבות אחרי עלים תועים של עשב אביבי. העשב ברוּאָתָ'ה, הרהרה לֶסָה, גדל במקום שאינו צריך, נובל במקום בו הוא אמור לפרוח. אך בקושי עלה בידה להיזכר איך נראה פעם עמק רוּאָת'ה, מאושר ונעים, פורה ושופע. לפני שבא פַאקְס. חיוך מהורהר עיקם את שפתיה, שלא היו מורגלות בתנועה זו. פַאקְס לא הפיק כל רווח מכיבוש רוּאָתָ'ה... ואף לא יפיק כל עוד היא, לֶסָה, תחיה. ואין לו שמץ של חשד מהו מקור כל ההרס.
ואולי יש לו, תהתה לֶסָה, כשרוחה עודנה נסערת מהתחושה הפראית של הסכנה. בצד מערב שכן המאחז החוקי היחיד של פַאקְס שבא לו בירושה. צפונית-מזרחית לא היה הרבה פרט להרים עירומים וסלעיים, והוֵוייר שהגן על פֶּרְן.
לֶסָה התמתחה, קימרה את גבה, ושאפה לקִרבה את רוח הבוקר הנעימה והצלולה.
תרנגול קרא בחצר האורווה. לֶסָה סבה, פניה דרוכות, עיניה בולשות סביב המאחז החיצוני שמא יבחינו בה בתנוחה כה בלתי-אופיינית. היא התירה את שערותיה, והניחה לקווצות השער הגסות ליפול על פניה ולהסתירן. גופה השתופף לתנוחתה המרושלת הרגילה. במהירות ירדה במדרגות לעבר זוחל המשמר. הוא השמיע יבבה מעוררת רחמים, עיניו הגדולות מצמצו נוכח אור היום הגובר. היא התעלמה מנשימתו המצחינה, אימצה אליה את ראשו הקשקשי, וגירדה את אוזניו ותלמי עיניו. זוחל המשמר התמוגג בהנאה, גופו הארוך רעד, כנפיו הקצוצות רשרשו. הוא לבדו ידע מי היא ודאג לה. והוא היה היצור היחיד בכל פֶּרְן שהיא רחשה לו אמון מאז אותו השחר שבו חיפשה נואשות מקלט במאורתו החשוכה והמצחינה, כדי להימלט מפני החרבות צמאות הדם, אשר שפכו דם רוּאָת'י כה רב.
היא התרוממה לאט והזהירה אותו שעליו להיות מרושע כלפיה ממש כמו כלפי כל האחרים, אם יימצא מישהו בקרבת מקום. הוא התנדנד אנה ואנה כדי להדגיש את מורת-רוחו, והבטיח לציית לה.
קרני השמש הראשונות הציצו מעבר לקיר החיצוני של המאחז. בזעקה מרה, חזר זוחל המשמר אל קנו האפל. לֶסָה התגנבה חיש מהר למטבח, ואל חדר הגבינות.

מבוא
מתי אגדה היא אגדה? מדוע מיתוס הוא מיתוס? כמה עתיקה ונשכחת צריכה להיות עובדה כדי שתוּרד לדרגת מַעֲשִׂייה? ומדוע מתקבלות עובדות מסוימות כמי שאין לחלוק עליהן, בעוד שאחרות מאבדות כל תוקף ולובשות אופי חסר יציבות?
רוּכְּבַּאט, בגזרת הקַשָּת, הוא כוכב זהוב מטיפוס G. יש לו חמישה כוכבי-לכת, ועוד אחד תועה שהוא משך ותפס אליו באלפי השנים האחרונות. כוכב-הלכת השלישי שלו אפוף אוויר שהאדם יכול לנשום, הוא מתהדר במים שהאדם יכול לשתות, וניחן בכוח-משיכה המאפשר לאדם להלך זקוף-קומה ובביטחון. בני-האדם גילוהו ויִשבו אותו חיש-מהר. הם עשו כך בכל כוכב-לכת ראוי למגורים, ואז – אם מתוך קשיחות לב או עקב התמוטטות האימפריה, זאת לא גילו המתיישבים ובסופו של דבר שכחו לשאול – עזבו את המושבות כדי שתדאגנה לעצמן.
בתחילה, כאשר התיישבו בני-האדם בעולם השלישי של רוּכְּבַּאט וכינוהו בשם פֶּרְן, הם הקדישו תשומת-לב מועטה לכוכב-הלכת הזר, אשר חג סביב הכוכב המרכזי שאימץ אותו במסלול אליפטי תועה ופרוע. תוך דורות אחדים שכחו את דבר קיומו. הנתיב הנואש שבו התְמיד הנודד הביא אותו קרוב לאחותו החורגת, בנקודה הקרובה לשמש, אחת למאתיים שנה (של כדור הארץ).
כאשר מערכי הכוכבים היו הרמוניים, וכוכב-הלכת האחות קרוב דיו, כפי שקרה לעיתים קרובות, ביקשה צורת החיים הילידית של הכוכב התועה לגשר על פער החלל ולעבור לכוכב הלכת בעל האקלים הנוח והמתון יותר.
בזמן המאבק הנואש נגד האיוּם הזה, שצנח משמי פֶּרְן בצורת קורי כסף, נקטע הקשר הקלוש של פֶּרְן עם כוכב האם, עד שזכֶר מוצאם של תושבי פֶּרְן גווע מעבר לאגדה או מיתוס ונשכח.
כדי לסכל את פלישות הקוּרים המחרידים נעזרו תושבי פֶּרְן בתושייה שירשו מאבותיהם הנשכחים בני כדור-הארץ. הם פיתחו, מבעל חיים ילידי בכוכב הלכת המאומץ שלהם, זן בעל תכונות מיוחדות. בני אנוש שניחנו בשיעור גבוה של אמפתיה ובכושר טלפתי מלידה, אולפו להשתמש בבעל-החיים הבלתי רגיל, שכושרו לעבור למרחקים כהרף-עין היה בעל ערך רב במאבק העז לשמור את פֶּרְן חופשית מקוּרים.
הדרקונים נושפי-האש, בעלי הכנפיים והזנבות (שכונו כך בגלל אגדת כדור הארץ שהם דמו לה), הדרקונאים שלהם, שהיו לגזע נפרד, והאיום שלחמו נגדו – כל אלה רקמו מערכת חדשה של אגדות ומיתוסים.
לאחר שנשתחררה מהסכנה המיידית שהייתה תלויה מעליה, סיגלה פֶּרְן לעצמה אורח-חיים נוח יותר. סר חינם של צאצאי הגיבורים, והאגדות איבדו את יוקרתן.
חַלֵּל חֲלִילָן, מְתוֹפֵף הַךְ,
פְּרֹט נִבְלַאי, חַיָּל צְעַד בַּסָּךְ.
שַחְרֵר הַלֶּהָבָה וְאֶת הָעוֹלָם שְׂרֹף,
עַד שֶכּוֹכַב הָאֹדֶם הַזּוֹהֵר יַחֲלֹף.
לֶסָה התעוררה בתחושת קור. קור עז יותר מצינת הדבקות הנצחית של קירות האבן. קור מלווה בהכרת הסכנה, החמורה מזו ששילחה אותה לפני עשרה מחזורים מלאים, מייבבת מאימה, להסתתר במאורה המצחינה של זוחל המשמר.
נוקשה ומרוכזת, שכבה לֶסָה בתבן של חדר הגבינות מדיף הריחות, ששימש לה חדר-שינה יחד עם שאר משרתות המטבח. התחושה מבשרת הרעות הייתה דוחקת, שלא ככל אזהרה קודמת. אז חדרה לתודעתה ההכרה בנוכחותו של זוחל המשמר אשר סובב והחליק בחצר עד קצה גבול השרשרת. חסר מנוחה היה, אך לא חש במשהו בלתי רגיל בחשכה של טרם-שחר.
לֶסָה התכרבלה לפקעת הדוקה של עצמות, גיפפה את עצמה כדי לרפות את המתח מכתפיה המתוחות. אחר-כך אילצה את עצמה להירגע, שריר אחר שריר, מפרק אחרי מפרק, כדי לאתר אותו איום מסתורי, שהיה בו כדי לעוררה משנתה, ועם זאת לא להטריד את זוחל המשמר הרגיש.
הסכנה, בשום אופן לא הייתה בתוך חומות מאחז רוּאָתָ'ה, ואף לא קרוב לשטח המרוצף המקיף את המאחז, אשר עשב חסר רחמים פלש לתוכו – עֵד ירוק להסתאבות המאחז שהקפיד בעבר על טהרת האבן. הסכנה גם לא הגיעה מכּיווּן הסוללה שעלתה מהעמק, ושהמעיטו עתה להשתמש בה, לא ארבה במגורי האבן למרגלות הצוק של המאחז, ואף לא נשאה את ריח הרוח שנשבה מהחופים הקרים של טִילֶק. ובכל זאת, היא הסתננה לתוך חושיה של לֶסָה, והרטיטה כל עצב בגופה דק-הגזרה. נסערת כולה, ניסתה לֶסָה לזהות את הסכנה לפני שתימוג התחושה המבשרת רע. היא שיגרה את מחשבתה החוצה, לעבר המעבר, רחוק יותר משניסתה אי-פעם. תהיה אשר תהיה הסכנה, היא לא הייתה ברוּאָת'ה... עדיין. לא היה לה ריח מוכר כלל. זה לא היה אֵפוא פַאקְס.
לֶסָה הייתה שׂבעת רצון, אבל מסויגת על שפַאקְס לא הטריח את עצמו לבקר במאחז רוּאָת'ה זה שלושה מחזורים מלאים. אדישותם של האוּמנים, מאחזי המשקים המתנוונים ואפילו האבנים משובצות הירוקת של המאחז, קוממו את פַאקְס – שהכריז על עצמו לורד הרכסים הגבוהים, עד שהעדיף לשכוח את הסיבה שבגללה הכניע את המאחז אשר היה בעבר גא ורווחי.
האיום המעיק כפה על לֶסָה ללא רחם לזהותו, והיא חיפשה בתבן אחר סנדליה. היא קמה, סילקה מוכנית תבן משערותיה הסבוכות, וכרכה אותן במהירות בפקעת גסה על עורפה.
אחר גיששה את דרכה בין המשרתות שהיו שקועות בשינה עמוקה, צמודות זו לזו כדי להתחמם, והחליקה במעלה המדרגות אל המטבח עצמו. הטבחית ועוזרתה שכבו על השולחן הארוך שלפני האח הגדולה, גביהן הרחבים מופנים אל חום האש המלובה, נוחרות לסירוגין. לֶסָה חמקה על פני המטבח אל הדלת של חצר האוּרווה. היא פתחה את הדלת במידה מספקת כדי להניח לגופה הדק לעבור. חלוקי האבנים של החצר היו קרים כקרח מבעד לסוליות הדקות של סנדליה, והיא רעדה כאשר אוויר של טרם-שחר חדר בעד לבושה המטולא.
זוחל המשמר החליק על פני החצר כדי לקדמה בברכה, התחנן כתמיד שתשחררו. בתנועה מעודדת ליטפה את הקמטים של אוזניו המחודדות, והוא התאים את עצמו לפסיעותיה. היא השפילה מבט של חיבה אל הראש המחריד, והבטיחה לו גירוד טוב. הוא השתופף, נאנק בקצה השרשרת שלו, והיא המשיכה בדרכה אל המדרגות המחורצות, שהובילו אל הסוללה שמעל השער הכבד של המאחז. בראש המגדל נשאה את עיניה מזרחה, למקום שם התנוססו בליטות האבן של המעבר כמו תבליט שחור אל מול היום העולה.
בהיסוס-מה פנתה שמאלה, שכן תחושת הסכנה גאתה גם מן הכיוון הזה. עיניה נמשכו מעלה אל הכוכב האדום, שהחל באחרונה לחלוש על שמי השחר. בעוד היא נועצת את מבטה, הקרין הכוכב פעימה אחרונה אדומה ולוהטת, לפני שאבד פארו בזוהר השמש הזורחת של פֶּרְן. רסיסים מבולבלים של סיפורים ובלדות על הופעת השחר של הכוכב האדום הבזיקו במוחה, חולפים במהירות גדולה מכדי שתוכל להבינם. יתרה על כן, חושיה אמרו לה כי אף שהסכנה עלולה לבוא גם מצפון-מזרח, קיימת סכנה גדולה יותר במזרח. היא אימצה את עיניה כאילו עשוי המראה לגשר על פני המרחק בין הסכנה לבינה, הביטה בריכוז מזרחה. השאלה שהביע זוחל המשמר בשריקה דקה הגיעה אליה בדיוק כאשר דעכה התחושה המוקדמת.
לֶסָה נאנחה. היא לא מצאה כל תשובה בשחר, אלא אותות סותרים. עליה לחכות. האזהרה באה, והיא קיבלה אותה. היא רגילה לחכות. התמדה, כוח סבל ועָרמה היו כלי נשקה האחרים, חמושים בסבלנות בלתי נדלית של שאיפת-נקם מסורה.
אור השחר האיר את הנוף הפרוע, ואת השדות הבלתי חרושים בעמק למטה. אור השחר נפל על הבוסתנים המעוותים, בהם תרו עדרים דלילים של בהמות חולבות אחרי עלים תועים של עשב אביבי. העשב ברוּאָתָ'ה, הרהרה לֶסָה, גדל במקום שאינו צריך, נובל במקום בו הוא אמור לפרוח. אך בקושי עלה בידה להיזכר איך נראה פעם עמק רוּאָת'ה, מאושר ונעים, פורה ושופע. לפני שבא פַאקְס. חיוך מהורהר עיקם את שפתיה, שלא היו מורגלות בתנועה זו. פַאקְס לא הפיק כל רווח מכיבוש רוּאָתָ'ה... ואף לא יפיק כל עוד היא, לֶסָה, תחיה. ואין לו שמץ של חשד מהו מקור כל ההרס.
ואולי יש לו, תהתה לֶסָה, כשרוחה עודנה נסערת מהתחושה הפראית של הסכנה. בצד מערב שכן המאחז החוקי היחיד של פַאקְס שבא לו בירושה. צפונית-מזרחית לא היה הרבה פרט להרים עירומים וסלעיים, והוֵוייר שהגן על פֶּרְן.
לֶסָה התמתחה, קימרה את גבה, ושאפה לקִרבה את רוח הבוקר הנעימה והצלולה.
תרנגול קרא בחצר האורווה. לֶסָה סבה, פניה דרוכות, עיניה בולשות סביב המאחז החיצוני שמא יבחינו בה בתנוחה כה בלתי-אופיינית. היא התירה את שערותיה, והניחה לקווצות השער הגסות ליפול על פניה ולהסתירן. גופה השתופף לתנוחתה המרושלת הרגילה. במהירות ירדה במדרגות לעבר זוחל המשמר. הוא השמיע יבבה מעוררת רחמים, עיניו הגדולות מצמצו נוכח אור היום הגובר. היא התעלמה מנשימתו המצחינה, אימצה אליה את ראשו הקשקשי, וגירדה את אוזניו ותלמי עיניו. זוחל המשמר התמוגג בהנאה, גופו הארוך רעד, כנפיו הקצוצות רשרשו. הוא לבדו ידע מי היא ודאג לה. והוא היה היצור היחיד בכל פֶּרְן שהיא רחשה לו אמון מאז אותו השחר שבו חיפשה נואשות מקלט במאורתו החשוכה והמצחינה, כדי להימלט מפני החרבות צמאות הדם, אשר שפכו דם רוּאָת'י כה רב.
היא התרוממה לאט והזהירה אותו שעליו להיות מרושע כלפיה ממש כמו כלפי כל האחרים, אם יימצא מישהו בקרבת מקום. הוא התנדנד אנה ואנה כדי להדגיש את מורת-רוחו, והבטיח לציית לה.
קרני השמש הראשונות הציצו מעבר לקיר החיצוני של המאחז. בזעקה מרה, חזר זוחל המשמר אל קנו האפל. לֶסָה התגנבה חיש מהר למטבח, ואל חדר הגבינות.