“#
היינלין הוא אחד מסופרי המדע הבדיוני השייכים לחלוצי הז'אנר – אלה שהתחילו לכתוב בשנות העשרים, השלושים והארבעים של המאה הקודמת, ופירסמו בחוברות זולות, רעבות בקביעות לחומר טרי, שחובבי הז'אנר זללו בשקיקה. הוא היה סופר פורה ביותר (הוא נפטר ב1988) שזכה בתועפות פרסים על עבודתו. הוא משתקף בסיפוריו באופנים רבים. הוא ההוכחה שקיטלוג השקפת עלם כ"שמאל/ימין" או "ליברל/שמרן" אינו עונה על הגיוון האנושי ואפשרי להיות שמאלן ימני, שמרן ליברלי או קפיטליסט סוציאליסטי בלי לסבול מפיצול וריבוי אישיויות.

היינלין נולד ב 1907 בקנזס וגדל במיזורי (או להיפך...) שתיהן מדינות השייכות לחגורת התנ"ך ורוב אוכלוסייתן נוצרים אדוקים שמרנים. בהתחשב במקום ובתקופה בה הוא גדל, אפשר היה לתאר אותו באופן סטיריאוטיפי גם בלי לקרוא את מה שכתב. אבל זהו, שלא. מצד אחד הוא כתב סיפורים הממקמים אותו כנץ ימני, שוביניסט שואף-קרבות, שפותר קונפליקטים בכוח והצד שלו תמיד צודק (כמובן...) מצד שני תמצאו הגיגים פילוסופיים העוסקים בתורת המדינה ובזכויות אדם עם ערנות מיוחדת לחלשים בחברה. מצד אחד תקראו סיפורים על "גברים שבגברים" ועל הנשים הקטנות המנדנדות להם ונשלחות בטפיחה על הלחי למטבח, מצד שני תוכלו לקרוא על אהבה חופשית, יחסי מין הומוסקסואלים, זכותה-של-אשה-על-גופה, תחומים שאין ספק שב"חגורת התנ"ך" השמרנית נחשבו כסטיות מחרידות.

הספר הזה נכתב בשנת 1954 ותורגם לעברית ב 2002. הוא נכתב על עתיד רחוק - בוודאי מאות שנים מעכשיו - והקורא חווה דיסוננס-קוגניטיבי כאשר הגיבור - שנסע בספינות חלל שמהירותן גבוהה ממהירות האור - צריך לחזור הביתה כדי לטלפן למישהו... אני לא חושבת שתפארתו של היינלין היתה ברעיונות טכנולוגיים. בניגוד לאסימוב או ארתור סי. קלארק, שעולמותיהם מלאים המצאות טכנולוגיות (שחלקן אף יושם במציאות), החוזקה של היינלין היתה יותר בתחום הסוציולוגיה ומדע המדינה והעולמות שברא מציעים גישה חדשה לממשל שאנו מכירים, התייחסות לא מפרגנת לטייקונים ואנשי עסקים והגדרה מעניינת לתפקידה של המדינה.
נער הגיע בספינה שהובילה עבדים, הועמד בזירה ונמכר לעבדות כ"פריט 175" במכירה פומבית. הנער הזה – מזה-רעב ולבוש סמרטוטים, שמאחוריו טראומות נוראות הוא הגיבור בסיפור הזה. סיפור ההרפתקאות המרתק מחביא מאחוריו את עמדות הסופר לגבי חיים של כבוד, זכויות אדם וגם את הנחת הסופר (אמריקאי ותמים) שבכל אדם טמון המנהיג, הגיבור, הגאון שאם רק יעז לחשוף ישנה את העולם.

הסיפור מרתק אם כי מאד תמים. שמחתי לחזור לקרוא משהו מ"תור הזהב" של המדע הבדיוני. כבר לא כותבים סיפורים כאלה היום. ויש להניח שלו היו כותבים – חלק גדול מהקוראים כבר התבגרו ועברו לקרוא ספרי היסטוריה צבאית...”