“את גרייס פיילי פגשתי לראשונה באוסף מרחיב האופקים "מה הסיפור שלך- סיפורים אמריקאים משנות ה 60 וה- 70" בעריכת משה רון. הסיפור הקצר והכל כך מצויין - "שיחה עם אבי" גרם לי לחפש עוד.
בשיחה עם אביה הנוטה למות הוא מבקש ממנה-
"הייתי רוצה שתכתבי סיפור פשוט עוד פעם אחת," הוא אומר, "מהסוג שכתב דה מופאסאן או צ'כוב, מהסוג שנהגת לכתוב פעם. פשוט אנשים שאפשר להכיר ואז לכתוב מה קרה להם אחר כך"
ומסתבר שהיא לא יכולה-
"הייתי רוצה דווקא לנסות לספר סיפור כזה, אם הוא מתכוון לסוג שמתחיל: "הייתה פעם אשה..." ובהמשך עלילה, הקו המוחלט בין שתי נקודות, שנתעב בעיני תמיד. לא מטעמים ספרותיים, אלא מפני שהוא מבטל כל תקווה."

גרייס פיילי הייתה סופרת אחראית. אחראית לדמויות שלה, היא לא קטעה את חייהן בנקודת סוף שרירותית חסרת מוצא, אלא אם כן המוות עשה זאת קודם לכן.
והיא הייתה אדם אחראי, "פציפיסטית לוחמנית", כך היא כנתה את עצמה. וגם הדמויות שלה, ובראשן פיית' דארווין, שפיילי סרבה לזהות עם עצמה אלא אמרה שהיא הייתה יכולה להיות חברה קרובה קרובה שלה.
פיית' נמצאת כמעט בכל הסיפורים בקובץ הזה, לפעמים בקדמת הבמה ולפעמים קצת בצד, ואם היא הייתה חברה קרובה קרובה שלי היא הייתה מנסה לגרור אותי להפגנות, לוועדים מחתרתיים ולקבוצות משוררים ולגרום לי להתווכח עם אנשים במקום להתייאש מהם ואני הייתי מתחמקת, תולה בינינו וילון בלתי נראה אבל מאוד מורגש והולכת לשבור שיא חדש בבאבלס, היינו שופכות את הלב על החיים והילדים ונעצרות רגע לפני המדרון כי פיית' או גרייס היא כמוני: אדם שאוהב מילים, אשה, בת זוג ואם; שלא כמוני היא אכפתית, דעתנית, ווכחנית, אשת עקרונות, מעשית, חמה ומעורבת.

קראתי את הספר הזה פעמיים בהפרש של מספר שנים. כשדרגתי אותו התייחסתי אליו כאל "ספר בסדר" ועכשיו, אחרי הסיפור השני- "איש חולם בשפה מתה"- תהיתי מדוע הפחתתי מערכו, כי הסיפור הזה הוא לירי, מריר, מצחיק ועצוב, כן ומדויק בדיוק במידה שעושה לי את זה או כמו שאמרה גרייס פיילי על הכתיבה של עצמה: "שום דבר מזה לא קרה, ובכל זאת – כל מילה הינה אמת"
שזה לא רק בסדר אלא טוב ואפילו מעולה
והוא גם נשי במובן שאני אוהבת, לא כי הוא כתוב מפי אישה אלא כי זו אישה שחושבת ומדברת על הדף וגם אני אוהבת לכתוב את מה שאני חושבת, יותר נכון את איך שאני חושבת שזה הרבה פחות קל ממה שזה נשמע כי המח שלי כמו של כולנו ממצמץ בלי הפסקה ולא שמים לב עד שלוכדים את זה והקורא צריך לדמיין את הקורים הנעלמים השקופים בין המחשבות ורק בסוף הדרך להביט לאחור ולראות את המכלול וכשזה מצליח כמו ב"איש חולם בשפה מתה" זה נפלא.

אבל האפקט המצטבר של כל הסיפורים גרם לי לתלות את הוילון הבלתי נראה וללכת לשטוף כלים עם אחד הפלייליסטים האקלקטיים שלי, לשיר בקול רם את my way יחד עם סיד ווישס נגד כל הפציפיסטיות הלוחמנית המתישה הזאת.
סורי גרייס, אני פלורליסטית חיוורת מהכורסה, אוהבת אדם מרחוק מאוד, שרוצה להרגיש בסדר עם זה ולא לגמרי מצליחה, בטח לא כשאת לצדי, מכריזה בקולך המיוחד על גורל האומללים ומנסה לשנות את העולם.

אולי, כדי להחזיק מעמד, אני צריכה לגמוע את הספר הזה טיפין טיפין, כי הוא בהחלט שווה את זה אבל לא לגמרי בשבילי.”