קודם מוטי עזב, אולי הוא היה יותר מדי יפה בשבילי, עשיר. אחר כך הילדה, אחר כך הכרתי את רומן. אמא מתה לפני הכול. בערך בסדר הזה. פעם ראשונה שמוטי בא לדירה - לפני זה היינו הולכים לדירה של חבר שלו, או לבית מלון ליד הבורסה, או נשארים במשרד עד שיעקב יסתלק - הוא הלך בביטחון ישר לחדר של הילדה: למרפסת. הוא חשב שזה החדר-שינה. לא חשבתי שהיא תהיה בבית בבוקר. היא ישבה על המיטה ועישנה, רואה ברעש טלוויזיה. הוא הסתכל עלי מופתע ושאל, מה קורה כאן בבית הזה? היא המשיכה לעשן והביטה גם בו עם העיניים החוצפניות שלה.
נתתי צעקה, מה את עושה כאן? היא אמרה שלא התחשק לה ללכת לבית ספר, יש לה בחילה. ניסיתי להוציא לה את הסיגריה מהיד, אבל במקום זה מעכתי אותה והאפר התפזר על הסדין, שכבר היה מטונף. היא צחקה לי בפרצוף ואמרה, מה את צועקת, זה רק סיגריה, אפשר לחשוב שאני עומדת ערומה כל ערב על במה. על מה את מדברת, צעקתי. כאילו שאת לא יודעת שכולם יודעים, היא אמרה, היו בנים מהבית-ספר, הם ראו אותך, הם רצו לבדוק גם אותי אחר כך, מה למדתי בבית, תפסו אותי בחצר, דחפו ידיים - אולי למדת כמה דברים מאמא שלך, תתפשטי, תתפשטי, נראה אם את דומה לה, אולי למדת משהו, למה את כל כך מכוערת עם כזאת אמא ג`ינג`ית, תזיזי את התחת כמו אמא, רקדנית, הם סיפרו לי איזה רקדנית גדולה את, מסתובבת על עמוד כמו תרנגולת על שיפוד. מוטי תפס ומשך אותי משם לפני שהייתי גומרת אִתה. אם אני הייתי עושה חצי ממה שזאת עושה, הפרה הזקנה כבר היתה הורגת אותי במכות. לא יהיה סוף טוב לילדה הזאת.
חזרנו לסלון. פעם ראשונה שהצלחתי להביא אותו אלי הביתה, וזה מה שהוא מקבל. אולי הייתי צריכה להתקשר הביתה לפני שבאנו. ישבתי על הספה. הוא הסתכל בתמונות על המזנון - תמונות נוף שעושות לי טוב, שגזרתי מכל מיני ז`ורנלים. תעזבי אותה, הוא אמר לי, שתקבל קצת שכל, אולי תבין יותר, תעריך מה שאת עושה בשבילה, איזה מאמצים. הוא תפס אותי ביד ומשך אותי לחדר-שינה. אמרתי לו, לא עכשיו, ארנבון, מחר. הוא ישב על הכורסה מול הטלוויזיה והדליק סיגריה. ישבתי מולו רגל על רגל, החזקתי את המאפרה על הברך וכל פעם הושטתי לו אותה.
הוא הדליק את הטלוויזיה, היה רק ערוץ הילדים. הוא הסתכל על המנחה ואמר, הייתי מת לזיין אותה, הרגע. עשיתי לו קפה והגשתי לו עם חתיכת עוגה שנשארה מהביקור של הפרה. הוא שם את הרגליים על השולחן, מצולבות. שמתי לב שהיתה לו דוגמה של דובונים קטנים על הגרביים. זה היה מצחיק, ביחד עם השערות על הרגל והחרמנות על הפרצוף. מוטי, אמרתי לו, בוא נלך לסרט. אבל יש לך הופעה הלילה, לא? הוא אמר. להצגה ראשונה, עניתי. יותר טוב שניכנס לכמה דקות למיטה, הוא אמר וחלץ את הנעליים. הדובונים נגמרו בקרסול, משם ועד לאצבעות
הגרביים היו חלקות. בז`. חיכיתי לראות, אולי גם על התחתונים יש לו איזה דוגמה מצחיקה, מיקי מאוס או משהו אחר מעולמו של וולט דיסני, אבל לא. סתם חורים.
נזכרתי באחד שהייתי אתו, ופעם שהוריד את הגרביים ראיתי שבדיוק במקום של הגרביים הוא קירח לגמרי. כנראה שהם השפיעו על הצמיחה של השערות. ההוא
חזר לאשתו בסוף. די נעלבתי. פגיעה באגו. הייתי עוד חדשה בעניינים האלה.
חשבתי שהנה, עוד רגע הוא דופק בדלת עם המזוודה ביד, אחרי שאמר לאשתו, מצטער, אני לא יכול יותר, אני אוהב מישהי אחרת. לא הפסד גדול. רובוטריק.
גם הילדה לא סבלה אותו, למרות שכל פעם היה דוחף לה כמה שקלים. גבר מצליח, נדל"ן. בכל אופן, הוא היה די שעיר במקומות אחרים בגוף. פיצוי. כבר התרגלתי לעזיבות.
אחרי מה שקרה, נטלי נשארה בבית. היא לא רצתה ללכת לבית ספר. חשבתי שאם מרשים שם שיעליבו אותה וידחפו לה ידיים, אז יותר טוב שתישאר. אפילו שלא רציתי לראות את הפרצוף שלה בבית כל היום. היועצת התקשרה. סיפרתי לה מה שנטלי סיפרה לי, בלי המועדון. היא אמרה שזה חמור מאוד והיא רוצה לבוא לדבר אתה. היא באה בערב והלכה ישר לחדר. הבאתי לה כוס תה והיא ביקשה לדבר עם נטלי ביחידות ואמרה שתדבר אתי אחר כך. חיכיתי בסלון. אחרי די הרבה זמן היא יצאה ודיברנו קצת על הבית-ספר ועל החיים שלי ושל נטלי. היועצת אמרה שהיא ילדה גבולית, יש לה אישיות גבולית, והסתכלה עלי כאילו אין לי סיכוי להבין על מה היא מדברת. לא הבנתי. שאלתי מה אני צריכה לעשות, והיא אמרה שאני אשאיר לה את זה, היא כבר תטפל בילדה. שאלתי: ואם היא תעבור את הגבול, והיא אמרה שגם אצל אנשים רגילים קיים חשש כזה, ומי בעצם אדם רגיל, כולנו אנשים עם בעיות, ולילדה יש קצת יותר. אחרי שיצאה נכנסתי לחדר של נטלי וראיתי שהיא נרדמה. לקחתי את הכוס-תה.
אחרי כמה ימים מוטי התקשר לשאול מה עם נטלי. הוא שמע שהיא ניסתה להתאבד.
מי סיפר לו כזה דבר? כמה נומבונים וקצת וודקה עוד לא שלחו אף אחד לשמים.
גם אני שותה קצת לפעמים. קצת התפלאתי שהוא מתעניין. מאז שאני לא במשרד הוא מתקשר רק אם הוא רוצה לקבוע, ולא שואל שאלות אישיות. הערב יורד ברכות. שלווה גדולה עוטפת אותי. רכות זאת מילה חשובה ביחסים בינו לבינה. כמו אז בשדה, בפיקניק. אני רואה את מוטי ממש חי, לא שעכשיו הוא מת, פורש את המפה על העשב ומפיל אותי עליה ונשכב עלי. מנה ראשונה, הוא אומר.
כמה שאהבתי לעשות אתך אהבה, אהוב. אני עוד יכולה להרגיש את הכובד שלך, את הידיים שלך. ואחר כך שכבת על הגב ואני מעליך, מלקטת את העשב מהשיער
שלך.
הייתי שוב רוצה לרוץ אתך בגשם. להיכנס לאוטו רטובים ולהרגיש שאנחנו שם כמו בתוך אי קטן של שלווה ובחוץ הסערה. כשהגשם נפסק נשכבת לך על הבגאז`, מנסה לתפוס קצת שמש, ואני הוצאתי לך את הסיגריות והגפרורים. עישנת רגוע וסיפרת לי על העבודה ועל הנסיעות לאמריקה ואיך אתה רוצה לעשות מכה ולהסתלק.
וכמה קל בעסק הזה לעשות מכה, ואיך אין לך חשק לשבת כל החיים על התחת ולהרוויח עוד דולר ועוד דולר ועוד דולר ובסוף אחרי ארבעים שנה יגנבו לך את הכול, כמו שעשו לאבא שלך.
לא בשביל זה אתה חי. ואחר כך החלקת מהבגאז` וחיבקת אותי, עמדתי ליד. אבל את תסתמי את הפה, אמרת, תהיי ילדה טובה. מה אכפת לי.