“#
אני לא שייכת לסולדים מספרים עבי-כרס. ההפך. זו השארית מילדותי כשהספרים היו נגמרים הרבה לפני שנגמר לי הצורך לקרוא. אני לא נמנעת מהספרים הקטנטנים-חמדמדים האופנתיים היום, אבל תמיד יש לי הרגשה שהם בעצם "ספר בובות" שנועד יותר לקישוט מלקריאה.
מצד שני אני עומדת על זה שלאורך הספר תהיה הצדקה. ניפוח מיותר מזכיר לי תמיד את המורה מהיסודי שהתעקשה על "תשובה מלאה" וקיבלה את השאלה שנשאלה (ועוד כמה זוטות אם התלמיד היה יצירתי) בתור "תשובה מלאה" (אני לא הצלחתי במבחן הזה, אם מעניין אותכם).
הספר הזה שנקרא באנגלית "The laws of our fathers " מכיל 477 עמודים מכובדים עם הרבה מאד "תשובות מלאות". הצלחתי להגיע לחצי לפני שהרמתי דגל לבן. הוא עוסק באיזה משפט של קשירת קשר לביצוע רצח, מתרחש בהווה של 1995 (הוא יצא לאור ב 1996) כאשר כל המשתתפים במשפט – השופטת, הנאשם, הסניגור והחבר-של-הסניגור ואשתו, היו מכרים או חברים בשנת 1969 והספר אכן נע בשני צירי הזמן האלה (מקורי!)
מלחמת וייטנם ומרד הצעירים נגדה (בעיקר נגד הוריהם השמרנים) היתה אירוע מכונן באמריקה, כידוע. לפני המלחמה ההיא היא סברה שהיא תמיד צודקת, בלתי מנוצחת, וש"אורח החיים האמריקאי" הוא הדבר שיש לשאוף אליו (מי שעוד לא קרא את "האמריקאי השקט" של גרהאם גרין, כדאי.) לפני מלחמת וייטנם אמריקה היתה בטוחה שהיא דמוקרטיה ולפחות אור לגויים (אם לא דולר לגויים...) אם אפשר לכתוב שאומה הבינה כתוצאה משרשרת אירועים שהיא אינה כל-יכולה – אפשר לומר זאת על המלחמה ההיא והדור ההוא.
שיטת גיוס (החובה) באמריקה תמוהה ולא במיוחד צודקת. על גיוס המילואים אין מה לומר. גם האחריות שהמדינה מקבלת על עצמה על גורל חייליה – המתים, הפצועים, השבויים, הלומי הקרב – ומשפחותיהם היא מועטה עד בלתי קיימת. יכול בהחלט להיות שאותו דור צעירים של שנות השישים רצה לשים קץ לרודנות הדור הקודם, החינוך הקשוח, הערכים הלא-תמיד-רלוונטיים, הציפייה מהצעירים להתנהג לפי אינטרסים לא להם. אבל טורו אינו מצליח, לדעתי, לאפיין את המרד ההוא. הוא מרחיב ומרחיב בסיפורו בתיאורים שחשבתי שהם חסרי חשיבות והתוצאה – המון מוץ ללא תבן, התשה וחוסר עניין.
נטשתי את הספר למרות שהבנתי שטורו ניסה לומר פה דברים חשובים על מלחמה ושלום, לאומיות ואינדבידואליזם, מחוייבות לערכים שמעל לצרכי היומיום. זה היה יכול להיות מעניין לו היה כתוב בשליש האורך ובחידוד המסר. אבל אז, כנראה, לא היו קוראים לסופר סקוט טורו...”
