“"הסיפור המקראי נועד לקוראיו ולא לחוקריו. על כן חייבת חקירתו להיות מבוססת על קריאתו". שני משפטים חכמים שהפנמתם תבטל את מרבית טענותיהם של מבקרי המקרא.
אוריאל סימון חוקר ומנתח שבעה מסיפורי הנביאים המרתקים: סיפור הולדת שמואל; הקדשת שמואל לנבואה; שאול ובעלת האוב בעין דור; דוד המלך וכבשת הרש; איש האלוהים מיהודה (מלכים א יג); אליהו ומלחמתו בעבודת הבעל; אלישע והשונמית.

הניתוח הספרותי מתחיל בהגדרת היקף הסיפור, ממשיך בהגדרת הסוג והמבנה, והחשוב ביותר מתמקד בקריאה צמודה וזהירה, הקשובה לניואנסים דקים, לעושר ההבעה המתחשבת בניסוחים דקים, בהשוואות, בהשמטות או הוספות, לכאורה חסרות משמעות וכדומה. הקריאה המדוקדקת הזו, חושפת את עולמו העשיר, הדיאלקטי והמורכב של המקרא, המעצב דמויות בשר ודם המשמשות לנו כמופת בעליותיהן ובנפילותיהן.

באופן הקריאה הזו, פרט לכך שהיא אמיתית ביותר ומנסה להתחקות אחר רוחו של המקרא, היא מבטלת מאליה טענות רבות של חוקרי המקרא, שרק בקריאת הספר הבנתי כמה בקלות ובהינף קולמוס הם מסוגלים למחוק פסוקים, להזיז קטעים שלמים ממקומם ולטעון טענות שונות ומשונות בשל קריאה המתעלמת ממורכבות וממשמעות מעמיקה.
ואתן דוגמא קצרצרה להמחשה. במלכים א יג מסופר הסיפור המופלא על אודות איש האלוהים מיהודה המגיע לשומרון על מנת לקרוא את הקריאה האלוהית על המזבח שבנה ירבעם. לאחר שנסיונו של ירבעם לפגוע בנביא נכשל, הוא מנסה לפגוע בו בדרך של קירבה מדומה: "בואה איתי הביתה וסעדה, ואתנה לך מתת". הנביא, שכנראה כבר הוכן לתגובה שכזו מגיב "אם תתן לי את חצי ביתך לא אבא עמך ולא אכל לחם ולא אשתה מים במקום הזה, כי כן צוה אותי בדבר ה' לאמר: לא תאכל לחם ולא תשה מים ולא תשוב בדרך אשר הלכת" (פס' ז-ט). הסיום 'ולא תשוב בדרך אשר הלכת' נראה לכמה חוקרים מיותר, בשל היותו חסר משמעות ו'אינו ניתן לפירוש כלל', ולכן הינם שוללים את מקוריותו (וגם את כל פסוק י בהמשך), ולדעתם הינו פרי טעות של קורא ששילב אותו בסיפור, ממש כך!
לעומת זאת ראו כיצד סימון מבין את האיסור. ראשית הוא מברר כיצד נתפסה הדרך, מבחינה חוויתית ומושגית בראיית העולם המקראי. לשם כך הוא נעזר באיסור לשוב מצרימה "וה' אמר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים יז,טז) ובתפיסה שהשיבה מצרימה כמוה כחמור שבעונשים (שם כח,סח). מכאן הוא מסיק שהשיבה למקום שממנו האדם יוצא, כמוה כביטול היציאה-המשימה, כנטישת היעד. לפיכך מסתבר שהאיסור לשוב בדרך שבה הנביא הגיע מיהודה הנו חלק אינטגרלי מהאות הנבואי, הממחיש את החלטיותו וסופיותו של גזר הדין. ולנוכח הזיקה ההדוקה במקרא שבין המבשר והבשורה, בין הנביא והנבואה, ברור אם כן שכאשר השליח לא הושב אחור, סמל הוא כי גם דבריו לא יושבו אחור. זו דוגמא קטנה וממחישה לנושא (אלא שגם סימון עצמו לעיתים מקבל את המסקנות של ביקורת המקרא, כאשר לטעמי אין הדבר מוכרח כלל וכלל).

הפרקים על כבשת הרש, איש האלוהים מיהודה, ומלחמת אליהו בבעל הם מצויינים. כמו כן, בסוף הספר ישנו נספח מרתק על הדמויות המשניות בסיפור המקראי שכדאי מאוד לקרוא.
ספר מעולה, ומומלץ מאוד לקוראים שמוכנים להשקיע בהעמקה בהבנת ספר הספרים.”