“לפני כמה שנים יצאה מהדורה חדשה לספר "שטח הריגה" (מערכות ומודן, 2019), שבו תיאר פרדריק דאונס את חוויותיו כמפקד מחלקת חי"ר בצבא היבשה האמריקני במלחמת וייטנאם. בהקדמה כתב אלוף איתי וירוב, ששירת בצנחנים ובלבנון, כי "בקצה המלחמה, תהא אשר תהא מטרתה, מעבר לעולמות התכליתיים, לאסטרטגיה ולאופרציה, מעבר לכל המילים הגבוהות והניסוחים המוקפדים – בראש הכוח עומד מפקד המחלקה" (עמ׳ 3). בקצה החץ, כתב וירוב, "נמצא מפקד הפלוגה, והוא מנהיג את לוחמיו" (עמ׳ 3).
כמו האלופים יורם יאיר וגיורא איילנד, גם וירוב עמד על פרדוקס זמן התגובה של הרמה הטקטית. "ההכשרה של מפקד המחלקה ושל מפקד הפלוגה מעטה מזו של כל הדרגים שמעליהם בהייררכיה. זולת עצמם אין להם מישהו להיוועץ בו. זמן התגובה שלהם מיידי. סכנת חיים תמידית מרחפת מעל ראשם ומעל ראש אנשיהם. הם נמצאים בנקודת החיכוך הגדולה ביותר, ועל־פי רוב ניסיונם המבצעי מועט" (עמ׳ 3). לפיכך, ציין, "חשיבותו של ספר זה למפקדי המחלקות ומפקדי הפלוגות רבה, שכן המנהיגות המתוארת בו היא זו הנדרשת מהן בקשה שבמשימות, בבואם להנהיג את אנשיהם אל מול האש" (עמ׳ 3).
לדבריו, "בין שמדובר בלחימה בעצימות גבוהה ובין שמדובר בתקרית אש מקומית, בין שמדובר בשטח בנוי או בשטח סבוך, פעילותם של המפקדים ברמה הטקטית כמעט זהה – באתגרים, בדילמות ובאפשרויות הפעולה" (עמ׳ 3). לכן, "חשוב מאוד לקרוא את עלילותיהם של מי שחוו את שדה הקרב, שילמו את המחירים הגבוהים של הלמידה. חוויית הקרב, צריבותיה והישגיה יהיו לנו צידה לדרך" (עמ׳ 3).
וירוב ציין כי בדומה למלחמת הגרילה שניהלה הווייטקונג, "ארגוני הטרור במזרח־התיכון בימינו הם צבאות גרילה, ולכן חשובה הלמידה מן התקדים של מלחמת וייטנאם" (עמ׳ 4).
מאפיין דומה נוסף עליו עמד וירוב, "הוא השטח הסגור. במקרה של מלחמת וייטנאם האתגר היה להילחם בג׳ונגלים של וייטנאם, וכיום האתגר הוא לחימה בסביבה האורבנית. אלו יוצרים צורך לאפשר לדרגים הזוטרים ביותר לחימה אוטונומית כמעט" (עמ׳ 4).
"טבעם של האזורים הסגורים שהם "מפרקים" יחידה גדולה למסגרות משנה ומשאירים כאמור את האתגר המבצעי בידי הדרגים הנמוכים ביותר – מפקדי המחלקות והפלוגות" (עמ׳ 4). קביעה זו קיבלה משנה תוקף במהלך הלחימה ברצועת עזה במסגרת מלחמת "חרבות ברזל". הפתרון הוא, כמובן, לפעול בגישת פיקוד משימה. מסגרות שלא ידעו לפעול בפיקוד משימה התקשו לתפקד ביעילות.
בצוות הקרב הגדודי שבו לחמתי (גדוד צנחנים מילואים 697), האמין המג"ד בגישה זו והדבר סייע לנו להתמודד עם האתגר המורכב שהציב לנו השטח הבנוי בתמרון ברצועת עזה, שכן, כאמור, השטח הבנוי "מפרק" כוחות מתמרנים ורק אמון במפקדי מסגרות המשנה בגדוד, פלוגות ומחלקות, חיבורם למטרה ולמשימה, יאפשר את הפעלתם באופן מיטבי, כשהם בפועל ברמת נתק משתנה (מלאה או חלקית) מהגוף העיקרי.
כך למשל, בליל 29/28 באוקטובר 2023 חצה הגדוד את הגבול מקיבוץ ארז ונע רגלית בציר שאורכו כשלושה קילומטרים לבית חאנון. בחוד היו הדחפורים ופלוגת הטנקים שהוכפפה לו, כאשר כל העת סייע לכוחות מאמץ אש עצים. עם אור ראשון תקף הגדוד את פאתי השטח הבנוי, כאשר ההישג המבצעי שבלב המשימה היה כיבוש שטח המפתח החטיבתי והתייצבות עליו עם שני צוותי קרב פלוגתיים. הרעיון המבצעי כיוון לריתוק מארב האויב בפאתים על ידי כוחות השריון ואיגוף של חי"ר, באבטחת טנקים, לעבר שטח המפתח.
הפלס"ר, בפיקוד רס"ן משה לייטר ז"ל, הובילה באגף השמאלי בתנועה מהירה ממבנה למבנה, נתקלה במחבלים ופגעה בהם. היתקלות נוספת התרחשה באגף הימני, שם ירו צוות מפלוגה ב׳, חפ"ק הסמג"ד וטנק על מבנה שזיהו בו מחבלים. עד מהרה נבלעו הכוחות בשטח הבנוי, כשהם נעים לפי התכנית, כובשים מבנה אחר מבנה. ללא אמון ביכולתם של מפקדי הצוותים והפלוגות, לא היה יכול המג"ד לשלוט בקרב.
בתחילה היו המג"ד, סא"ל (מיל׳) צח אקשטיין, והמח"ט, אל"ם עידו קס, בנקודה קרובה ובשליטה מלאה בנעשה, אך ככל שהעמיקו הפלוגות ונכנסו לשטח הבנוי, עברה השליטה למפקדי הפלוגות והצוותים, כי הם היו בקצה החץ.
דוגמה אחרת אפשר למצוא בלחימת הגדוד בשכונת שיח׳ רצ׳ואן בעיר עזה בדצמבר 2023, בה ערך הגדוד שורה של פשיטות ומבצעי "גירוי – תגובה", שבמהלכם הכריח את האויב להיחשף ופגע בו במדויק. הגדוד הפעיל לא פעם טנקים כמאמץ הטעיה בכיוון אחד והסתנן עם כוחות רגליים שנערכו במארבי צלפים מכיוון אחר, תוך סגירת מעגלי אש על האויב שנחשף עם גורמי תקיפה מהאוויר. כלל הכוחות רשמו פגיעות.
האמון של מטה הגדוד והמג"ד במפקדי הפלוגות והצוותים לפעול בכוחות קטנים במרחק מסוים מהגוף העיקרי ולבדם, היה תנאי להצלחתם. התנאי השני הוא יכולות המנהיגות ורמתם המקצועית הגבוהה של המ"פים והמפקדים הזוטרים, מפק"צים ומש"קים. ללא אלו, האמון לא יכול היה להתקיים וללא אמון אין פיקוד משימה.
במלחמה בעזה, חזר צה"ל לגישת פיקוד משימה וזנח את גישת הפיקוד הפרטני שאפיינה אותו במשך שנים בשל לחצי הבט"ש. בגישה זו למפקד בשטח החופש כיצד לפעול, משום שאם ימתין להוראות לעולם לא יוכל לנצל את ההזדמנויות שצצות במהלכה. כדי שיהיה אפשר לממש פיקוד משימה חייבים להתקיים תרבות ארגונית שכוללת הבנה של כוונת המפקד, גם נוכח המתח בינה ובין משימה נקודתית ודבקות בה; אמון הדדי שמתקיים על בסיס מיומנות מקצועית ותקשורת טובה המבוססת על הבנה משותפת של תורת הלחימה, סובלנות לשגיאות שנעשו ללא כוונת זדון, נטייה מובנית לפעולה ויוזמה, קשר חזק בין סמכות לאחריות.
יתרה מכך, איכותה של יחידה צבאית נמדדת גם במידת הסמכויות, חופש הפעולה ורמת הציפיות שיש מרמות הפיקוד הנמוכות בה. אולם המלחמה יכולה ואכן גרמה לצה"ל, לבחור בגישת פיקוד משימה גם אם מאפיינים אלה לא התקיימו. עוצמת הלחימה, היקפה, הצורך לקבל החלטות בלוח זמנים מהיר וחוסר היכולת של הפיקוד הבכיר להתערב ולשלוט בכל כוח בכל זמן ומקום, שהם חלק בלתי נפרד מטבע המלחמה, חייבו את הפיקוד הבכיר של צה"ל לתת אמון במפקדי השדה ולתת להם חופש פעולה. אלו בתורם הצדיקו את האמון.
בסוג המלחמות הזה, כפי שחתם וירוב את ההקדמה, "אוסף של קרבות טקטיים, נחישותם של המפקדים ומנהיגותם, הם שקבעו בעבר – ויקבעו גם בעתיד – את תוצאות המערכה" (עמ׳ 4).
דאונס, קצין חי"ר אמריקני, נשלח לווייטנאם בספטמבר 1967 "בתום שנה וחצי של אימונים בפורט לנארד ווד, בפורט ג׳קסון, בפורט בנינג ובפורט גורדון, ידעתי כל מה שצריך לדעת על הטקטיקה והנשק. אספתי מידע מסמלים ומקצינים שהיו בנאם. הייתי מוכן ככל שיכול להיות סג"ם טרי להיות" (עמ׳ 39). לדבריו, יכול היה "ללמוד עוד בבתי־ספר אחרים – ריינג׳רס, כוחות מוטסים, לוחמת ג׳ונגל – אבל בשנת 1967, צבא היבשה של ארצות הברית היה זקוק לקציני חי"ר במהירות. פשוט לא היה פנאי ללמוד בבתי־הספר הללו" (עמ׳ 39).
"לא ידעתי מהי תוחלת החיים של מ"מ חי"ר בווייטנאם, אבל ידעתי שהצבא סובל ממחסור חמור באנשים אלה" (עמ׳ 39). עד מהרה התברר לו כי מדובר בתוחלת חיים קצרה מאוד.
דאונס הוצב בחטיבה 3 שבדיוויזיית החי"ר ה־4 ובמשך כחמישה חודשים, עד לפציעתו הקשה, פיקד על מחלקה דלתא־אחת־שש (דלתא פירושו מפקד בקשר, אחת היא המחלקה ושש היא הפלוגה) בג'ונגלים של וייטנאם.
דאונס כתב כי המ"פ שלו, סרן הרולד סלס (שכונה בקשר דלתא שש), סמך על מפקדי המשנה שלו ולא נהג להתערב "במעשיו של מפקד המחלקה אפילו בקרב אש, אלא במקרה של פאשלה רצינית או צורך דוחק. דלתא שש ינחה את פעולותיה של הפלוגה כולה, אבל את הטיפול במחלקות השאיר רובו ככולו למ"מים. אולם הוא היה זריז תמיד בחלוקת מנות הגונות למפקדי המחלקות שהיו צריכים לקבל אותו, לדעתו – ודעתו היתה שהם צריכים זאת לעיתים קרובות" (עמ׳ 124).
סלס אמנם היה מ"פ קפדן שנהג לשמור את המ"מים שלו בתלם, אך גם ידע לגלות רגישות לעומס ולמתח שבו הם נתונים ולא למתוח את החבל מעבר למה שנדרש. לדברי המחבר, "היה טוב לשרת תחת מפקד כמוהו" (עמ׳ 124).
תיאוריו הבוטים, הריאליים והתמציתיים מנגישים את חוויות הפחד, המתח והלחימה לקורא ואף עומדות במבחן הזמן. כאשר הוא מתאר פשיטה מוצלחת הסיפור כמו קופץ מבין הדפים.
ב־4 בנובמבר 1967 נחת גדודו של דאונס ממסוקים (שכונו "חרגולים") ברמה ההררית, עשרים קילומטרים מערבית לדוק פהו. הוא עצמו התפלל ששטח הנחיתה יהיה "קר", כלומר ריק מאויב. "דמי הלם בכוח בכל גופי. כל חושי היו דרוכים למתרחש סביבי. לא הבחנתי בכדורים הנורים לעברנו. יפה! הגענו למטה, והחרגול בקושי האט בריחופו כשניים או שלושה מטרים מעל הקרקע" (עמ׳ 101). לאחר שהגדוד הקים בסיס מבצעים קדמי יצאו הפלוגות והמחלקות לפטרולים בג׳ונגל.
במהלך סיור שכזה איתרה המחלקה בפיקודו, שמנתה 26 לוחמים, מחנה אויב. "המחנה היה בגודל פלוגתי לפחות, כלומר היינו בנחיתות מספרית של שלושה או ארבעה לאחד. אנחנו חייבים לעשות את זה נכון, אחרת כולנו מתים" (עמ׳ 157). דאונס, שפעל לפי עיקרון מיצוי הכוח, ערך את אנשיו כך שיפיק את המירב מאמצעי הלחימה המגוונים שברשותם. "לשבריר שנייה שקלתי את התוצאות האפשריות של פקודתי הבאה, והתמלאתי פחד. "אש!" שאגתי ובה בעת לחצתי על ההדק והפלתי דינק מטווח עשרה מטרים" (עמ׳ 157).
לאחר מכן החלה "המולה נוראה של קולות התפוצצה בג׳ונגל כשהחלו הכדורים לשסע את המחנה. רימוני־יד וכדורי M-79 התפוצצו על רקע קולו החלק של מקלע M-60 והיריות המהירות של M-16 אוטומטי וחצי־אוטומטי" (עמ׳ 158). חייל צפון וייטנאמי אחד, כתב, "נקרע לגזרים כשניסה לצלול לבונקר. אחרים מתו במקום שעמדו, ורבים נפצעו. הפצועים שיכלו לברוח ברחו, ואחריהם חבריהם שהצליחו להימלט ממטח האש הראשון. הם חשבו בוודאי שגדוד שלם ירד עליהם באמצע המחנה" (עמ׳ 158).
ההפתעה, קבע, "היתה מושלמת. מאן ואני רצנו שפופים במורד הערוץ, חצינו את הנחל והשתוחחנו ליד בונקר. הטלתי רימון לאחת הכניסות. הרימון הפעיל כנראה חומרי־נפץ אחרים, כי עפר וקיר של קורות עץ מהבונקר עפו החוצה וכיסו אותנו" (עמ׳ 158). בנוסף לפגיעה במספר גדול של חיילי אויב, הכוח תפס גם שתי מרגמות 81 מילימטר, מה שהפך את הפשיטה להצלחה גדולה עוד יותר.
ניכר כי דאונס עמד במבחן בהצטיינות. במהלך שירותו בווייטנאם עוטר בכוכב הכסף, כוכב הארד, ארבעה עיטורי לב הארגמן על פציעה בקרב ועוד. ספרו התמקד בחוויות הלחימה שלו אך פה ושם כלל אבחנות קולעות על אופי המלחמה כולה.
מבלי להעמיק בכך, ניכר כי המחבר ניתח נכונה את הקושי בפני האסטרטגיה האמריקנית במלחמה. "האסטרטגיה האמריקנית היתה למשוך אותם לקרב כדי שנוכל לנצל את עוצמת־האש העדיפה שלנו ולהשמיד אותם. כדי לנצח בקרב, היה עלינו להרוג אותם. כדי לנצח אותנו, כל שהיה עליהם לעשות הוא להישאר בחיים" (עמ׳ 108).
מזכיר המדינה האמריקני, הנרי קיסינג׳ר, אמר בשעתו כי "הגרילה מנצחת אם אינה מפסידה בעוד שהצבא הרגיל מפסיד אם אינו מנצח". ההתחמקות של הווייטנאמים מקרב ישיר עם הצבא האמריקני והמעבר לאסטרטגיה של מארבים והתשה הקשתה על הצבא האמריקני, צבא מוכוון הכרעה, להתמודד עם האתגר המבצעי ולנצח.
דאונס ציין בפשטות כי "הצרה בנאם היתה שלא יכולנו לשלוט בשום מקום, אלא אם כן עמדנו בשתי רגלינו באותה שעה" (עמ׳ 112). ארצות הברית פשוט לא היתה יכולה להיות בכל מקום כל הזמן, ולכל מקום שאותו עזבו חייליה, חלחלו מחדש חיילי צבא צפון וייטנאם ולוחמי הווייטקונג.
ספרו המשובח של דאונס התמקד בעיקר בתפקיד שמילא כמ"מ, ולא התרומם לניתוח המערכה בדומה לספר "חיילים היינו וצעירים" שכתבו גנרל הארולד "האל" מור וג'וסף ל' גאלוויי על קרב יא דראנג, או להישג ספרותי מרשים דוגמת זה שהשיג קצין הנחתים קרל מרלנטס בספרו "מטרהורן". מנגד הוא אינו מתיימר להיות כזה ולקחיו נותרו רלוונטיים למפקדים שיובילו בקצה החץ.”
