“רוט, רב טוראי בכיר, הוא מתורגמן מצרפתית לגרמנית בשרות הוורמאכט, המקום הוא פריז של 1943, עיר כבושה ומוכה ע"י הנאצים.
לרוט אין חיבה מיוחדת לצרפתים, אבל יש לו גישה בלתי אמצעית לעינויים שהם עוברים מולו מדי יום באשר הוא צריך לתרגם בין השפות. אלא שיום אחד הוא רואה את מי שהוא יכיר כשנטל, צעירה הקוראת ספר מחוץ לחנות הספרים של אביה ויתאהב בה. למה מתאהב? סתם ככה כדי לקיים ספר על הקונפליקט של כובשים ונכבשים.
לרוט סוד קטן באשר הוא אוהב להתלבש בחליפה אזרחית ולהסתובב בפריז בערב ולנצל את הצרפתית הטובה שלו, דבר האסור על חיילי הוורמאכט ובטח על החיילים הפשוטים. וכך הוא מוצא עצמו אט אט שותף לסוד מחתרת הרזיסטאנס בה חברה שנטל ומשפחתה. רוט עושה את המעשה האסור מכל ובידיעה על הפשיטה הצפויה על חנות הספרים הוא הולך ומזהיר אותם תוך סיכון עצמי עצום.
מכאן מתפתחת שרשרת של רדיפות ורוט מוצא עצמו לא פה ולא שם ובעיקר חבול ופצוע.
מה אלין על כותבים אמריקאים/בריטים המנצלים את מלחמת העולם השניה לסיפורים כשהפעם מדובר בכותב גרמני? האם הוא הצליח היכן שהם נראו פתטיים? כדי לקצר סיפור ארוך, אקצר ואומר שלא הצליח.
עכשיו אאריך.
ואלנר כתב סיפור חביב, אבל באותה נשימה סתמי ונטול רגש. הרי הוא גרמני ומה לו ולרגש. נגיד. בסיפורו מעשה ההתאהבות היה סתמי, הכנסת ראש בריא של גרמני למיטה חולה של מחתרות אנטי גרמניות היה מקרי והנפילה כואבת מאוד, רק שלא ניתן לחוש בה בהעדר רגש.
הספר מכיל בסה"כ 222 עמודים, נובלה ביום טוב. קצרה מספיק למנוע סבל ולא ארוכה מספיק להיות ראויה לשמה.”