“סטטוס שכתבתי בפייסבוק בשנת 2010: "מהו שיר ישראלי? שיר שמופיעות בו 5 או יותר מהמילים הבאות: באר, מעין, כד, נחל, משעול, ואדי, עדרים, פעמון, חליל, גפן, עצי זית, סלע, איילה, שורשים, ארץ." ובכן, ליואב קוטנר יש תושבה קצת אחרת, אבל לא שונה בהרבה.

אני רוצה להקדים ולומר שעל אף דברי הביקורת שיהיו לי בהמשך - הספר הזה הוא ספר נפלא. מבחינתי הוא מהווה עוד תחנה במסע "נצחיה קוראת ציונות" שנמשך כבר יותר משנה וחצי מאז טבח השבעה באוקטובר ומאלץ אותי ולמעשה את כולנו לתהות מה אנחנו עושים כאן בארץ הזאת ולמה בעצם. ליקטתי אותו, כמו ספרים נוספים במסע הזה, בביקור בספריית הרחוב הקרובה למקום מגוריי. בספרייה הזאת יש תועפות אלבומים כמו אלה שפורסמו לרגל חמשים שנות המדינה, ומדי תקופה יד נעלמה לוקחת אותם ומעלימה אותם מהספרייה הזאת, אני מתארת שכדי להשאיר אותה ספריית קריאה שמשמשת אנשים ולא פח זבל לכל חתיכת נייר כרוך שמישהו פעם הוציא לאור.

הספר הזה יצא בשנת 2008, אני מניחה שבתוך פסטיבל חגיגות שישים שנה למדינה. הוא בפורמט אלבומי, אם כי לא על דפי כרומו מבריקים. יואב קוטנר, עורך מוזיקלי וגאון, אסף עם עליזה ציגלר את מה שנקרא "שירי ארץ ישראל" הוסיף מבוא שגם מפרט את השאלה המתבקשת מה זה בדיוק "שירי ארץ ישראל" ואיך הוא בחר אותם, וחילק לפי תקופות. מלבד השירים יש מדי פעם תקציר על המחבר, המלחין או המבצע, יש "מכתבים" (מעוצבים כגלויות בכתס יד או כ"אימייל") של כותבים שונים המתארים מה זה בשבילם "בית", והכל מעוצב להפליא עם תמונות וינטג' ישנות ותמונות נוף מראשית המדינה, על ידי עדי זילברשטיין ודוד מוסקוביץ'. התוצאה הוא חגיגה ויזואלית, אומנותית ומוזיקלית, שגם מהווה מסע מראשית הציונות ועד כתיבת הספר.

השירים מחולקים לתקופות שונות - לפני קום המדינה, ואז פחות או יותר פרק לכל עשור, למרות שהחלוקה המדויקת שונה והיא בעיקר מונחית על פי מלחמות, כשהפרק האחרון הוא החל משנות התשעים ועד כתיבת הספר שזה כמעט שני עשורים. המהלך מתאר דרך שהתחילה בנוסטלגיה פומפוזית עברה בשירי דיכאון בשנות השבעים ושירי מחרה בשנות השמונים והגיעה לסוג של נוסטלגיה. השירים מפורסמים לא לפי זמן הכתיבה שלהם, אלא לפי זמן הפרסום של הגירסה הפופולרית המולחנת והמושרת. כך שחקי שחקי של טשרניחובסקי ו"את תלכי בשדה" שלאה גולדברג כתבה בזמן מלחמת העולם השנייה מופיעים בחלק של שנות השבעים, מהזמן שבו הולחנו ובוצעו בצורה של זמר ולא רק שיר. זו בחירה הגיונית אבל גם יוצרת קצת תמונה אנכרוניסיטית אם מסתכלים על הטקסטים כעומדים בפני עצמם.

###
גלויה (מתוך הספר)
מצער אותי שאיני יכולה
לקחת את הבית
לאן שאני הולכת.
אני נאלצת להסתפק רק במפתח
שמצלצל לי בכיס. מצלצל עם
כל המפתחותשל כל
הבתים שהיו פעם שלי.
השולחת: שלומית כהן אסיף.
###

ועכשיו לביקורת. המעבר על הספר היה קריאה של היסטוריה בצורה קצת שונה ופיוטית יותר מהרגיל. ועם זאת היה אפשר לחוש בשתי הטיות מאוד חזקות. ההטייה הראשונה היא ההטייה העדתית. זה נכון שקום המדינה היה עטוף בהגמוניה אשכנזית ובעיקר מזרח אירופית, כזו שעטפה גם שירי אהבה לליטא ואימצא אותם אל חיק "ארץ אהבתי" כי זה מסתדר, כזו שכתבה מילים בעברית למנגינות רוסיות ועוד. ועדיין להגיע לאביהו מדינה בעמוד 162, בלי אף יוצר מזרחי לפני כן, עם מבצעים אשכנזים מלבד שושנה דמארי שאי אפשר להתעלם ממנה, זו הגזמה. זה נכון שאחר כך היה גם מקום לאתניקס ולטיפקס לבנאים ולקורין אלאל, ושכל אנתולוגיה מהווה סוג של בחירה, ועדיין לכלול בה למעלה משלושים שירים שביצע אריק איינשטיין (שבזמן פרסום הספר עוד היה בחיים), ולא לכלול ולו שיר אחד בביצוע זוהר ארגוב או עפרה חזה (שהוציאה שיר לשנת הארבעים למדינה) - זו בחירה מוזרה מאוד. לתת בשנות השמונים את "חצבים פורחים" ו"יושב מול הנייר" אבל לא את "איזו מדינה" של אלי לוזון, זו בחירה הזויה מאוד.

###
גלויה (מתוך הספר)
בית הוא דבר מה נ"צ וקבוע
נ"צ - בשל העובדה שביתי זו אשתי וילדי, בכל מקום בו אנחנו נמצאים שם בית
קבוע - כי קבענו את ביתנו במקום אחד, יציב, חי, ונושם. מדי כמה שנים החלפנו אותו
אבל הוא הפך להיות ביתנו מיד
כך כל העולם בו אנו חיים - נ"צ וקבוע
השלוח: יובל שרלו
###

ההטייה השניה היא הטייה פוליטית. קוטנר לא מצליח ואולי אפילו לא מנסה להסתיר את הטיית השמאל שלו. זה בולט ביחס לשירים של אחרי מלחמת ששת הימים, בהתייחסות לנעמי שמר ולאלתרמן שהביעו עמדה ימנית, בכתיבה על "שיר לשלום" ועל "אין לי ארץ אחרת" שהוא מציין שנכתב משמאל ואומץ על ידי אנשי ימין. וזה בולט בבחירת השירים משנות השבעים ואילך ובשיבוץ המסה הגדולה של שירי "ארצי מולדתי את הולכת פייפן" שקצת מוציאים טעם רע לקראת סופו של הספר. מצד שני עלה לי הרעיון, מה אם היינו מוציאים אנתולוגיית שירי גאולה, ובה לצד "יבנה המקדש" ו"משיח, משיח, משיח" היינו כוללים גם את "מחכים למשיח" של שלום חנוך. סתם רעיון הזוי ולא מבושל ולא קשור לספר הספציפי.

ועל אף נקודות הביקורת, זה ספר נפלא. אני משאירה אותו בבית שלי ולא מתכוונת להחזיר אותו לספריית הרחוב, שחלילה לא יעזו לזרוק אותו לפח כמו את שאר האלבומים. הוא נתן לי חוויה מרגשת מאוד במהלך השבת עם אותם שירים שהכרתי וזמזמתי וגם עם אלה שלא.”

“אני חייב לפתוח ולומר שלא יובן מדבריי אחרת, למרות ואולי דווקא בגלל שאני מאוד מעריך את יואב קוטנר ומוקיר לו תודה על כל שנות הרדיו שלו (בתקופה זו הוא משדר בגל"צ, בתשע בערב) אני כמו רבים אחרים חייב לו הרבה על האהבה הגדולה שלי למוסיקה. על כל מה שהשקיע בנושא הרביעיה המופלאה מליברפול (הביטלס), אין בכלל על מה לדבר.

אני לא הולך לכתוב מילה אחת על הספר, כי מפה ועד להבין למה הוא לא מוציא לאור את מאמריו המוסיקליים (פינת "אוף דה רקורד", למי שזוכר) קשה לי. ברור לי שיש בזה שיקול מסחרי, אני מאמין יותר של ההוצאה לאור מאשר של יואב בעצמו, כי לא רק שכעורך מוסיקלי אני לא זוכר אותו אלא כמשפיע הצרה שהוא לא היחיד. מישהו שמע על הספרים שרון מיברג (מבקר תרבות מוערך לא פחות) הוציא לאור? אומנם לא ספרי שירה אבל על אוכל.

התופעה הזאת מצערת אותי מאוד, במיוחד בהתחשב לכך שאת הגיגיהם של כותבי טורים אחרים דווקא ממשיכים להוציא לאור בספרים אחת לכמה זמן. לתשומת לבכם, חסרים בארץ ספרי מוסיקה מקוריים בעברית, ואוהבי מוסיקה במקומות אחרים בעולם, לא רק שזוכים להמשיך ולקרוא טורים בנושא זה מאנשי מוסיקה ברמותיהם של קוטנר ומיברג אלא גם נהנים מכל מיני ביוגרפיות שהם כותבים.

ניסיתי לקבל את תגובתו של יואב בעניין, והדבר היחיד שהיה לו לומר לי הוא שהוא "אוהב מוסיקה, ובמיוחד מוסיקה ישראלית, ומנסה לקדם אותה ולסכם אותם בכל מיני דרכים. אם בסדרות ותכניות ברדיו, אם בסדרות ותכניות בטלויזיה, אם בכתבות בעיתונים ואם בספרים."”