מאז ראשית העת החדשה הכירו גם יהודים בכך ש"אירופה" אינה רק מרחב גיאוגרפי או ישות פוליטית, אלא גם תרבות משותפת, אידיאה וחזון.
הם החלו להתבונן במתהווה בה מנקודת ראות כפולת מבט:
מצד אחד, כבני-בית המעורים בחייה ובחווייתה – ואפילו כשותפים מלאים ביצירת וכתורמים להתפתחותה – מצד אחר, כקבוצת מיעוט זרה ונידחת, שאירופה אינה מוכנה להעניק לה חלק ונחלה בה.
במסתם המקורית והמחדשת מציעים שני החוקרים מתווה מרתקת לבחינת הדימוי המורכב של מושג ה"אירופיוּת" בעיני חברי האליטה היהודית במאות התשע-עשרה והעשרים.
הם מוסיפים ושואלים: באיזה מובן היו יהודי אירופה בעת החדשה "אירופאים"?
מה היה התפקיד שמילאה התרבות של היבשת בעיצוב החברה והתרבות החדשה של היהודים בכלל ושל ארץ ישראל בפרט.
הקמתה של חברה יהודית שתישא ל"מזרח" את נכסי התרבות של ה"מערב" היתה שאיפתם של ציונים רבים.
שאיפה זו תוארה לעתים כחיקוי, כהתבוללות, כקרתנות וכניסיון לכפות על העם ערכים זרים.
הכותבים בוחנים סוגיה זו לעומקה, ולשאלתו של ההיסטוריון היהודי הדגול, היינריך (צבי גרץ), משנת 1883:
"האם נוכל לעקור מתוכנו את האירופיוּת?"
הם מציעים תשובה שבוודאי תעורר מחלוקת.
פרופ` יהודה ריינהרץ הוא נשיא אוניברסיטת ברנדייס ובעל קתדרת ריצ`רד קורט לתולדות ישראל בזמן החדש.
מספריו שתורגמו לעברית: שני חלקיה של הביוגרפיה של חיים ויצמן (הספריה הציונית, 1986, 1996); הציונות: יצירתה של חברה חדשה (עם בן הלפרן, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2000).
פרופ` יעקב שביט מלמד בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב.
מספריו האחרונים: מלחמת הלוחות: ההגנה על המקרא במאה התשע-עשרה ופולמוס בבל והתנ"ך (עם מרדכי ערן, "ספרית אפקים", עם עובד, 2003); אנתולוגיה ים תיכונית (אוניברסיטת תל אביב והוצאת ידיעות אחרונות, 2004); Staging and Stagers in Modern Jewish Palastine (with Shoshana Siton, Wayne State University, 2004).