“זמן רב נתונה בליבי אהבה רבה לשירה. יש בספרי שירה דבר מה מיוחד אשר גורם לתוכן להיות אחר. ביכולתו של אדם לתאר תחושה דומה הן בספר פרוזה והן בספר שירה אך עדיין הרושם הסופי שיתקבל אצל הקורא יהיה שונה.
ספרי שירה מאז ומתמיד היו חלק משמעותי מחיי, אף יותר מפרוזה. היכולת של המשורר לנגוע בלב האדם ולהמם אותו במספר שורות מעטות היא יכולת התואמת, לעניות דעתי, יצירת אומנות נפלאה שבנפלאות. לא כל משורר יכול לפצח את השיטה לכתיבת שיר טוב אך מי שעושה זאת- מורידה אנוכי את כובעי בפניו.
יוסי בנאי [ משושלת בנאי המכובדת והענפה] הוא אחד מאותם משוררים בחסד עליון שאצבע אלוהים נגעה בליבם ונתנה להם כישרון כביר לכתיבה. בספרו זה, בנאי פורס בפני הקורא את תולדות חייו. הוא מניח בפני הקורא אנקדוטות- אנקדוטות של תמונות ואירועים שעיצבו את אישיותו והשאירו בו חותם והוא עושה זאת בעדינות, בכישרון חינני. הוא מגולל בפני הקורא את עיקרי סיפור חייו בתמציתיות חדה ומעוררת התפעלות.
לדוגמא השיר הבא:
" אמא שלי שהביאה ילדים לעולם
אמא שלי שהביאה ילדים לעולם
בין כביסה לכביסה,
וידעה להבדיל בין אמונה שלמה
בין קודש לחול,
ישבה לה בשקט בבית
בין חושך לאור.
בתוך עיניה טיילו ענני סתיו,
ובין קמטי פניה המשיך הזמן לנהל שיחת נפש,
עם שאריות זיכרון,
שחיפשו חברה.
כששאלתי אותה איך היא מרגישה
ענתה לי מהורהרת,
אני מרגישה עכשיו
כמו רבע לשש,
שש
עוד מעט."
ניתן לראות דרך קריאת שיר זה שיוסי בנאי איננו רק יודע להשתמש בעדנה במילותיו אלא הוא אף בוחר לתיאור רגשותיו מטאפורות ודימויים בלתי שגרתיים כגון: בתוך עינייה טיילו ענני סתיו, אני מרגישה כמו רבע לשש, המשיך הזמן לנהל שיחת נפש.
השימוש בדימויים ובמטאפורות יחודיים חוזר פעם אחר פעם בשיריו של יוסי בנאי, לאורך כל הספר ניתן להבחין בהם גלויות. ישנה טענה שיוסי בנאי כמו רוב בני משפחתו כתב בצורה אותנטית ונכון הוא הדבר שכן כאשר קוראים את שירו מיני רבים לא ניתן לעבור לסדר היום מבלי לבחון את היופי הייחודי שבהם. השימוש הנרחב במילים ובתיאורים, בזכרונות, בצורה יוצאת דופן ונעימה לקריאה. כישרונו הרב מאפשר לקורא לראות את האירועים לנגד עיניו, כאילו הוא עד לסרט דוקומנטרי מוחשי עתיר פרטים מדוקדקים שמתרחש כל-כולו במוחו של הקורא.
"ילד קטן עם עיניים צמאות-
ילד קטן עם עיניים צמאות
לדעת, לטעום, להכיר,
הכול בכול מכול
שמן זית מרוח על פרוסת לחם ברמן,
רץ יחף על גגות ורעפים.
מחפש חלומות אבודים.
מסמרטוטים ועקשנות
עושה כדורגל לבעוט
עד הכי קרוב לאלוהים
שמאחוריו העננים.
עם ילקוט ישן על הגב
הולך לבית ספר שנוא
תלמיד מאוד לא לדוגמא,
חיילים אוסטרים שיכורים.
יוצאים מחלון בריסטול,
זורקים לנו כסף מרוב בירה,
ברדיו הגדול שכתוב עליו "זניט"
אומרים שהיה עוצר.
אחר כך אם הייתי טוב
אמא הייתה קוראת לי
למטבח להפוך את הקציצות
הפארסה על המחבת,
מסתכלת עלי טוב טוב,
מושכת באפה ואומרת לי:
כמו אמא אוהבת לבן שאין
לו תקנה " שאגיד לך משהו?
אני רואה אותך ובלב שלי
יש רק תקווה אחת שמאחורי"
כל השירים בכרך מנגישים לקורא את האותנטיות שבשיריו של בנאי אבל שיר זה, לדעתי, עושה את העבודה במיוחד. ומה שיפה בו, שהוא לא רק מתאר את ילדותו של בנאי המשורר אלא מאפשר לקורא עצמו לצלול אל ילדותו שלו. הוא מאפשר לקורא להזכר בימי ילדותו ולהתרפק עליהם בשטף נוסטלגיה עוצמתית ובו- בעת מלטפת.
""במסעדה אצל עזורה
בשוק הקטן שמאחורי
השוק הגדול
ראיתי במטבח בתוך
סירים על גבי פתיליות
געגועים רבים שחיפשו
קצת חום על אש קטנה וכל
ריחות תפוחי האדמה
האורז, וקציצות
התרד שחדרו לנחירי,
החזירו לי לרגע
את אמי,
שממנה אני בא, ואליה,
לא מפסיק ללכת."
מלבד דימויים נפלאים ומטאפורות בשירים אלה יש מוטיב חוזר והיא אימו האהובה של המשורר. לפי השירים אנחנו עדים למערכת היחסים הקרובה והאינטימית בין השניים. אנחנו למדים שהאם הייתה עבורו עולם ומלואו, היקרה מכול. הוא לא מתבייש להזכיר את עובדת קיומה בעברו ואת מעשיה שהפכו את ילדותו לעשירים וזכירים.
אין שום ספק שיוסי בנאי הותיר אחריו פנינה ספרותית נהדרת וכל אדם שחובב ספרות והיסטוריה ישראלית מחויב לעשות לעצמו טובה ולהשיג את הספר הנפלא הזה.”
