“לא יודע איך לקרוא לזה. אבל אם יוצאים מנקודת הנחה שבהגדרה כל אגד דפים עם אותיות, עטוף בכריכה זה ספר, אז אני מניח שגם הדבר הזה נכנס לקטגוריה. זהו למעשה יומן מסע והצצה לחייו של הנרי צ'ינסקי ויש לי חשש כבד שמדובר באוסף חוויותיו של בוקובסקי עצמו. צ'ינסקי לא גויס עם גברים צעירים אחרים למלחמת העולם השנייה. הוא שותה לשוכרה בכל הזדמנות, מצוי בהנגאובר תמידי ובעל הגיינה אישית ירודה. הוא מבייש את הוריו, שהם אנשי עבודה מהסוג הישן ויחסיו עמם מגיעים למחוזות די הזויים. ה"גיבור" הזה מספר לנו על נדודיו ברחבי אמריקה באמצע שנות הארבעים – במהלך המלחמה ומעט לאחריה. לא ברור כל כך מה מטרת הנסיעות האלה, אולי התקווה להתחיל מחדש במקום אחר, אם כי לא ננקטים שום צעדים מצידו על מנת לשנות הרגלים ישנים, אדרבא, נראה שהמצב לרוב רק מחמיר. הוא אדיש וזר לכל המושגים שאנחנו עבדיהם הנרצעים במהלך חיינו כמו "אחריות", "מסירות", "חריצות" וכו'. הוא פשוט חי כדי להשיג כמה גרושים למשקה הבא בחברת טיפוסים שדומים לו. למעשה הוא ניהיליסט טוטאלי שלא במודע, כי ברור שבעצמו אינו מסוגל לדבוק בפילוסופיה כלשהי. הוא מצליח להחזיק משרה של פועל פשוט במשך מספר ימים או שבועות אם מדובר בעבודה קלה, אך הוא לא מסוגל להתמיד בה. זה קשה לו מדי. ואף אם בדרך ממוזלת כלשהי, הוא כבר מקבל משרה שהוא יכול להתבטל בה, על ידי יצירת רושם ונפנוף בעובדה שלמד שנתיים באוניברסיטה, עד מהרה הוא מסולק גם ממנה בבושת פנים(אם כי נראה שצ'ינסקי עצמו לא מסוגל להתבייש). בכל מקרה, שערורייה מובטחת. הוא נעלם לברים במשמרות , מאחר בכמה שעות, ישן בזמן שיש לו עבודה, הולך מכות ונועל במחסן את המנהל הבכיר - כשהוא בגילופין כמובן. הוא מציג את עצמו לבריות כסופר, אבל הוא לא באמת כותב משהו. הקשרים שלו עם המין הנשי משעשעים ומוזרים. מדובר בנשים מהשוליים של החברה, איתן הוא חווה הרפתקאות מיניות לא שגרתיות, בטח בהתייחס לשנות ה- 40 של המאה הקודמת. יש לו גם אחת קבועה, פחות או יותר, ז'אן . אני רק יכול להגיד שמזל שכל זה היה לפני הופעת האיידס, אם כי מחלות מין אחרות כבר היו בנמצא. באופן אינטואיטיבי, כל זה הזכיר לי את הסרט 'ביג לבובסקי' הנהדר של האחים כהן. ראיתי משהו משותף בין צ'ינסקי לג'פרי לובובסקי – ה-dude, אותו גילם בכישרון מדהים ג'ף בריג'ס. מבחינות רבות צ'ינסקי, שהקדים בכמה עשורים את הסרט, הוא מבשר של תופעת ה-dudism. אם כי ה-dude בסרט שונה בתכלית מצ'ינסקי. ה-dude הרבה יותר סימפטי וטוב, הוא פשוט חי את חייו ומוצא עצמו מסובך בעניינים הגדולים ממנו על לא עוול בכפו. צ'ינסקי לעומת זאת, הרבה פחות נחמד והוא מסוגל להיות גם די מרושע. אבל בכל זאת, אם היו נפגשים, הם היו בטח מתחברים אחד לשני . זו לא ממש ספרות, אבל באופן מפתיע נהניתי מהספר, לפחות לפרקים. מבחינות רבות, זהו מסע אל עבר מחוזות פחות מוכרים, לביבים, לשוליים. אלה אנשים שהחברה שלנו ממהרת לשפוט וככל שקראתי עלתה בי השאלה: האם הם באמת אשמים במצבם? הרגשתי שכל אחד מהם וגם צ'ינסקי עצמו במידה רבה מייצג משהו שקיים בכל אחד מאתנו, משהו שאנחנו מבקשים לא לראות, להרחיק את עצמנו משם על ידי צקצוקי לשון. מבחינה מסוימת הוא מתכתב עם 'דפוק וזרוק' של אורוול. אני לא אומר שצ'ינסקי פטור מאחריות למה שקורה בחייו, אבל חשתי שהתנהלותו נובעת ממרכיבים נפשיים וסביבתיים שאינם בשליטתו. הספר ממש קליל לקריאה, כתוב בצורה הומוריסטית , לא מתאמצת, המחבר באמת משדר שהוא לא שם קצוץ . הספר יצא בהוצאת אסטרולוג, הנדירה, כתוב בגופן לא שגרתי ולא נראה שעבר הגהה בכלל. נו מילא, מתאים לתוכן. חוויה שונה, הגם שלא ממש עושה לי חשק לחזור לבוקובסקי.”

“איזו כריכה נוראית, נכון? זה מה שחשבתי כשפגשתי אותו. אבל בוקובסקי, בכל זאת. אז לקחתי לי לקרוא. ובכן, קצת קשה לי לומר שזה ספר שמתאר את ה''תחתית'' כמו שכתוב בגב הספר (בהשוואה ל1984 של אורוול), כי לא נראה שבשביל זה הוא נכתב. רוב תוכנו, של הספר, הוא גס, שאנן, ואדיש. ככה וזהו. מה מיוחד? סגנון הכתיבה האירוני שלו, שמזכיר משום מה הרבה את של הלר, והסגנון בו מוצג הסיפור. הכתיבה מצוינת ביותר, עד שקראתי את הספר מרגע הפתיחה ברצף. הוא מהיר, כיפי, מצחיק, גס (קצת יותר מדי הייתי אומר, אבל שיהיה), וברעיון מספר על אדם אדיש ביותר, נטול כל מוטיבציה, שפשוט נגרר בין עבודות נשים ומקומות. ככה הספר. אין בדמויות כל מיוחד, כי אם הצורה שבה כתוב הספר. כיף חיים של ספר, בין כאתנחתא, ובין כבפני עצמו, משהו בו מושך לעוד, שנגמר מהר.”

“איך מתייחסים לספר הזה של בוקובסקי? לאיזה ז'אנר לייחס אותו? האם זה רומן אייכותי? האם הכתיבה אייכותית? שאלות שקשה לענות עליהם כיוון שלא הצלחתי לייחס את כתיבתו למשהו סטנדרטי שאני מכיר, כך שאין קנה מידה להעריך. כתיבתו ייחודית, לעיתים קרובות גסה ובהמית, אך הסיפורים שנלקחו מהחיים מעניינים ויש בהם חכמת חיים ורחוב אמיתית שקשה למצוא. זו כנראה אוטוביוגרפיה חלקית של בוקובסקי. מה שמאפיין אותו זה שהוא אלכוהוליסט ללא גבולות, כל אורח חייב הוא נגזרת של האלכוהוליזם. הוא לא מסוגל לעבוד בשום מקום יותר מכמה שבועות ולא מסוגל לקיים מערכת יחסים שפויה ויציבה עם נשים והוא באופן קבוע על סף פשיטת רגל כלכלית. אין לי ספק שהוא היה שיכור כלוט גם כשכתב את רוב הספר. הכתיבה בסיסית, גסה וסוטה לעיתים, אך צלולה, מהודקת ומעניינת. בוקובסקי הוא בהחלט עוף מוזר ויוצא דופן וקשה לקטלג אותו לאחד הז'אנרים הספרותיים. הספר חושף עולם אמיתי שרובנו כלל לא מכירים, עולם של עוני ודלות, של יצרים עזים וסטיות, של השרדות ובהמיות. אפשר לאהוב או לשנוא את בוקובסקי, אך לא תישארו אדישים לסיפורים שלו.”

“קצת מופתע מכך שאני הראשון להגיב על ספרו החצוף והנבון בדרכו המחוספסת מאת צ'רלס בוקובסקי, שתיין נאלח וידוע לשמצה, ובין היתר בעל גישה אישית במיוחד למילים וכתיבה. בכל מהלך הספר, אנו עדים למעשה לגלגול חייו, פחות או יותר, של בוקובסקי עצמו, אותו ''מגלם'' האלטר אגו שלו, הנרי צ'ינסקי. המדריך המלא לפיטורין מהירים, שתייה מופרזת, נשים קלות, מוטיבציה קלושה והרבה פיכחון עגמומי. ספר מצחיק, עצוב, מריר, עשיר בחכמת רחוב ובעיקר אמיתי.”

“לא יודע איך לקרוא לזה. אבל אם יוצאים מנקודת הנחה שבהגדרה כל אגד דפים עם אותיות, עטוף בכריכה זה ספר, אז אני מניח שגם הדבר הזה נכנס לקטגוריה. זהו למעשה יומן מסע והצצה לחייו של הנרי צ'ינסקי ויש לי חשש כבד שמדובר באוסף חוויותיו של בוקובסקי עצמו. צ'ינסקי לא גויס עם גברים צעירים אחרים למלחמת העולם השנייה. הוא שותה לשוכרה בכל הזדמנות, מצוי בהנגאובר תמידי ובעל הגיינה אישית ירודה. הוא מבייש את הוריו, שהם אנשי עבודה מהסוג הישן ויחסיו עמם מגיעים למחוזות די הזויים. ה"גיבור" הזה מספר לנו על נדודיו ברחבי אמריקה באמצע שנות הארבעים – במהלך המלחמה ומעט לאחריה. לא ברור כל כך מה מטרת הנסיעות האלה, אולי התקווה להתחיל מחדש במקום אחר, אם כי לא ננקטים שום צעדים מצידו על מנת לשנות הרגלים ישנים, אדרבא, נראה שהמצב לרוב רק מחמיר. הוא אדיש וזר לכל המושגים שאנחנו עבדיהם הנרצעים במהלך חיינו כמו "אחריות", "מסירות", "חריצות" וכו'. הוא פשוט חי כדי להשיג כמה גרושים למשקה הבא בחברת טיפוסים שדומים לו. למעשה הוא ניהיליסט טוטאלי שלא במודע, כי ברור שבעצמו אינו מסוגל לדבוק בפילוסופיה כלשהי. הוא מצליח להחזיק משרה של פועל פשוט במשך מספר ימים או שבועות אם מדובר בעבודה קלה, אך הוא לא מסוגל להתמיד בה. זה קשה לו מדי. ואף אם בדרך ממוזלת כלשהי, הוא כבר מקבל משרה שהוא יכול להתבטל בה, על ידי יצירת רושם ונפנוף בעובדה שלמד שנתיים באוניברסיטה, עד מהרה הוא מסולק גם ממנה בבושת פנים(אם כי נראה שצ'ינסקי עצמו לא מסוגל להתבייש). בכל מקרה, שערורייה מובטחת. הוא נעלם לברים במשמרות , מאחר בכמה שעות, ישן בזמן שיש לו עבודה, הולך מכות ונועל במחסן את המנהל הבכיר - כשהוא בגילופין כמובן. הוא מציג את עצמו לבריות כסופר, אבל הוא לא באמת כותב משהו. הקשרים שלו עם המין הנשי משעשעים ומוזרים. מדובר בנשים מהשוליים של החברה, איתן הוא חווה הרפתקאות מיניות לא שגרתיות, בטח בהתייחס לשנות ה- 40 של המאה הקודמת. יש לו גם אחת קבועה, פחות או יותר, ז'אן . אני רק יכול להגיד שמזל שכל זה היה לפני הופעת האיידס, אם כי מחלות מין אחרות כבר היו בנמצא. באופן אינטואיטיבי, כל זה הזכיר לי את הסרט 'ביג לבובסקי' הנהדר של האחים כהן. ראיתי משהו משותף בין צ'ינסקי לג'פרי לובובסקי – ה-dude, אותו גילם בכישרון מדהים ג'ף בריג'ס. מבחינות רבות צ'ינסקי, שהקדים בכמה עשורים את הסרט, הוא מבשר של תופעת ה-dudism. אם כי ה-dude בסרט שונה בתכלית מצ'ינסקי. ה-dude הרבה יותר סימפטי וטוב, הוא פשוט חי את חייו ומוצא עצמו מסובך בעניינים הגדולים ממנו על לא עוול בכפו. צ'ינסקי לעומת זאת, הרבה פחות נחמד והוא מסוגל להיות גם די מרושע. אבל בכל זאת, אם היו נפגשים, הם היו בטח מתחברים אחד לשני . זו לא ממש ספרות, אבל באופן מפתיע נהניתי מהספר, לפחות לפרקים. מבחינות רבות, זהו מסע אל עבר מחוזות פחות מוכרים, לביבים, לשוליים. אלה אנשים שהחברה שלנו ממהרת לשפוט וככל שקראתי עלתה בי השאלה: האם הם באמת אשמים במצבם? הרגשתי שכל אחד מהם וגם צ'ינסקי עצמו במידה רבה מייצג משהו שקיים בכל אחד מאתנו, משהו שאנחנו מבקשים לא לראות, להרחיק את עצמנו משם על ידי צקצוקי לשון. מבחינה מסוימת הוא מתכתב עם 'דפוק וזרוק' של אורוול. אני לא אומר שצ'ינסקי פטור מאחריות למה שקורה בחייו, אבל חשתי שהתנהלותו נובעת ממרכיבים נפשיים וסביבתיים שאינם בשליטתו. הספר ממש קליל לקריאה, כתוב בצורה הומוריסטית , לא מתאמצת, המחבר באמת משדר שהוא לא שם קצוץ . הספר יצא בהוצאת אסטרולוג, הנדירה, כתוב בגופן לא שגרתי ולא נראה שעבר הגהה בכלל. נו מילא, מתאים לתוכן. חוויה שונה, הגם שלא ממש עושה לי חשק לחזור לבוקובסקי.”

“איזו כריכה נוראית, נכון? זה מה שחשבתי כשפגשתי אותו. אבל בוקובסקי, בכל זאת. אז לקחתי לי לקרוא. ובכן, קצת קשה לי לומר שזה ספר שמתאר את ה''תחתית'' כמו שכתוב בגב הספר (בהשוואה ל1984 של אורוול), כי לא נראה שבשביל זה הוא נכתב. רוב תוכנו, של הספר, הוא גס, שאנן, ואדיש. ככה וזהו. מה מיוחד? סגנון הכתיבה האירוני שלו, שמזכיר משום מה הרבה את של הלר, והסגנון בו מוצג הסיפור. הכתיבה מצוינת ביותר, עד שקראתי את הספר מרגע הפתיחה ברצף. הוא מהיר, כיפי, מצחיק, גס (קצת יותר מדי הייתי אומר, אבל שיהיה), וברעיון מספר על אדם אדיש ביותר, נטול כל מוטיבציה, שפשוט נגרר בין עבודות נשים ומקומות. ככה הספר. אין בדמויות כל מיוחד, כי אם הצורה שבה כתוב הספר. כיף חיים של ספר, בין כאתנחתא, ובין כבפני עצמו, משהו בו מושך לעוד, שנגמר מהר.”

“איך מתייחסים לספר הזה של בוקובסקי? לאיזה ז'אנר לייחס אותו? האם זה רומן אייכותי? האם הכתיבה אייכותית? שאלות שקשה לענות עליהם כיוון שלא הצלחתי לייחס את כתיבתו למשהו סטנדרטי שאני מכיר, כך שאין קנה מידה להעריך. כתיבתו ייחודית, לעיתים קרובות גסה ובהמית, אך הסיפורים שנלקחו מהחיים מעניינים ויש בהם חכמת חיים ורחוב אמיתית שקשה למצוא. זו כנראה אוטוביוגרפיה חלקית של בוקובסקי. מה שמאפיין אותו זה שהוא אלכוהוליסט ללא גבולות, כל אורח חייב הוא נגזרת של האלכוהוליזם. הוא לא מסוגל לעבוד בשום מקום יותר מכמה שבועות ולא מסוגל לקיים מערכת יחסים שפויה ויציבה עם נשים והוא באופן קבוע על סף פשיטת רגל כלכלית. אין לי ספק שהוא היה שיכור כלוט גם כשכתב את רוב הספר. הכתיבה בסיסית, גסה וסוטה לעיתים, אך צלולה, מהודקת ומעניינת. בוקובסקי הוא בהחלט עוף מוזר ויוצא דופן וקשה לקטלג אותו לאחד הז'אנרים הספרותיים. הספר חושף עולם אמיתי שרובנו כלל לא מכירים, עולם של עוני ודלות, של יצרים עזים וסטיות, של השרדות ובהמיות. אפשר לאהוב או לשנוא את בוקובסקי, אך לא תישארו אדישים לסיפורים שלו.”

“קצת מופתע מכך שאני הראשון להגיב על ספרו החצוף והנבון בדרכו המחוספסת מאת צ'רלס בוקובסקי, שתיין נאלח וידוע לשמצה, ובין היתר בעל גישה אישית במיוחד למילים וכתיבה. בכל מהלך הספר, אנו עדים למעשה לגלגול חייו, פחות או יותר, של בוקובסקי עצמו, אותו ''מגלם'' האלטר אגו שלו, הנרי צ'ינסקי. המדריך המלא לפיטורין מהירים, שתייה מופרזת, נשים קלות, מוטיבציה קלושה והרבה פיכחון עגמומי. ספר מצחיק, עצוב, מריר, עשיר בחכמת רחוב ובעיקר אמיתי.”