"ללכת שבי" הוא סיפור על מיפגש מרתק ויוצא-דופן בין ישראלים לפלסטינים, מיפגש בין אנשים השייכים למחנות הנלחמים זה בזה, אך מוצאים דרך להסיר את מחיצות העויינות והחשדות שביניהם, ולגשר על התהום שבין שני העמים בגשר אנושי ישיר, פתוח ומוצק. סוף יוני, 1982, וברקע מתנהל המשא-ומתן על יציאת אנשי אש"ף מביירות הנתונה במצור של כוחות צה"ל. אהרון ברנע, כתב "קול ישראל" לעניינים ערביים, הולך לראיין בכלא הישראלי את צלאח תעאמרי, סגן אלוף בפת"ח, הבכיר מבין אנשי אש"ף שנפלו אי-פעם בידי ישראל. העימות בין שובה לשבוי, בין עיתונאי ישראלי למחבל פלסטיני, הופך תוך כמה שעות, כמו במכת ברק, למיפגש עז ומטלטל בין אדם לאדם, לחוויה רבת עוצמה, ששניהם עתידים לחיות תחת רישומה שנים רבות אחר-כך. מן המפגש הזה נפרשים לאחור פרקי-חיים דראמטיים - סיפור עברו של תעאמרי, דרכו כאיש פת"ח, ונישואיו יוצא הדופן עם המלכה דינה, מי שהיתה אשתו הראשונה של המלך חוסיין, וכן סיפור חייה של דינה ונישואיה לתעאמרי. אך הסיפור לא רק נפרש אחורה - הוא גם זורם קדימה, עם המאורעות. לאחר תקופת מאסרו בכלא בישראל, מועבר תעאמרי למחנה אנצור והופך להיות שם מנהיגם הבלתי מעורער של אלפי העצירים. הסיפור עתיר-הגילויים של מה שהתרחש בתוך מחנה המעצר הענקי מובא כאן לראשונה, ממקורות ישראליים ופלסטיניים כאחת. באותו זמן, במקביל, הולכת ונרקמת ידידות מורכבת, רבת פנים וריגושים, בין דינה וצלאח תעאמרי ובין עמליה ואהרון ברנע. זוהי ידידות שנשזרות בה מחוות אנושיות מפתיעות, לא צפויות, ידידות הסוחפת לתוכה אנשים נוספים משני הצדדים. במילותיו של תעאמרי: ידידות היוצרת את "השוליים הצרים" של ההידברות בין העמים, השוליים שבהם צועדים היום רק בודדים, אך אולי - כך הוא חולם, מקווה - יום אחד יצעדו בהם רבים רבים, עד אשר השוליים יהיו לדרך המלך. זהו הסיפור המובא כאן אליכם הקוראים, ולא חשוב איפה אתם נמצאים במפה הפוליטית - לא חשוב גם אם אתם מתכוונים לצעוד ב"שוליים הצרים" האלה מחר, בעוד שנה, בעוד דור - או לעולם לא. הספר הזה, המפתיע, האופטימי, מזמן הפתעות גם למי שכבר רגיל לקצב ההתרחשויות בארץ הלא משעממת הזאת. עמליה ארגמון ברנע