“"כל חלומות העולם", מבחר שירים וכתבים של פרננדו פסואה (1888-1935, פורטוגל), הוא מבוא ליצירה רחבת היקף ומגוונת, שבחלקה תורגמה לעברית ויצאה (להבנתי אחרי שיצא הספר הזה) בקבצים נוספים.
הכתיבה שלו מטלטלת. הוא כל כך חשוף ובודד, ומסביר את עצמו (ואתכם, קוראיו) בצורה כל כך בהירה, שהכובד של הקיום האנושי מאיים לגרור אותך כקורא אל אותו הריק שפסואה חווה, אחרי שקילף את כל השכבות מעצמו. ולמרות הסיכון, אני מניח שלכל אחד עוברות בראש בזמן כזה או אחר מחשבה "פסואית", כך שהוא מומלץ מאוד מאוד, אבל צריך להגיע לידיים בזמן מתאים, שהוא... לשיקולכם.
כשמדברים על פסואה, צריך קודם להבין מה משמעות ההטרונימים, שהם מפעל חייו. ההטרונימים, הם דמויות שונות, כולן פרי דמיונו של פסואה, שלכל דמות כזו אישיות ייחודית, היסטוריה מסוימת, ויצירות ייחודיות. כל הדמויות האלה יכולות להתפרש כמו מסכות שונות של פסואה שמשקפות צדדים ביוגרפיים שונים, או כמו אפשרויות חיים שונות שאולי לא מומשו. זה נושא מרתק בפני עצמו, ויש עליו מחקר רב.
בספר הזה, מובאים על קצה המזלג שירים של "פסואה עצמו" (ההבחנה חמקמקה. מוסבר במבוא ובאחרית דבר), של ההטרונימים: אלווארו דה קאמפוס, אלברטו קאיירו וריקארדו רייס, וקטעי פרוזה (או יומן) של ההטרונים למחצה ברנרדו סוארס, מתוך "ספר חוסר המנוחה" (תורגם מאוחר יותר כ"ספר אי-הנחת").
יש בספר הרבה פנינים, והשארתי בו סימניות רבות. למרות השוני בין ההטרונימים יש כמובן הרבה משותף. ניסיתי לזהות את המעט שיכול להעיד על המרובה.
"ספר אי הנחת" הוא מאוד חשוף ונוגע ללב, ופסואה מרחיב בו על הבדידות שלו, על הבוז העצמי. יש שם בין הרבה קטעים מדויקים רצף מבריק על המנהל ואסקס ועל צילום קבוצתי של צוות המשרד. בכמה מקומות הוא משווה את החיים לנסיעה או להמתנה באמצע נסיעה, שם מופיעה הפיסקה הבאה, על תהליך הכתיבה:
"על כולנו ירד הלילה, ותבוא המרכבה. אני נהנה ממשב-הרוח שניתן לי, ומן הנפש שניתנה לי כדי להינות ממנו, ואינני שואל שאלות נוספות. ואם מה שאני משאיר כתוב בספר הנוסעים ייקרא אולי יום אחד על-ידי אחרים ויבדר את דעתם בעודם מחכים – מה טוב. אם לא ייקרא, ואם לא יבדר, גם זה טוב."
אלברטו קאיירו (שהוא המורה של הטרונימים אחרים) מטיף למגע ישיר עם הטבע, נקי מפילוסופיה. רואה בפילוסופיה חלון סגור שמבודד אותנו מהעולם. לועג לנסיונות האנושיים להעניק פירוש לטבע, או לקשר בין תופעות טבע לרגשות:
"כאשר ישוב האביב
אולי כבר לא אמצא בעולם.
הייתי רוצה להאמין כעת כי האביב הוא אדם
כדי לשער שהוא יבכה עלי,
לכשיראה שאבד לו חברו היחיד.
אך האביב איננו אפילו דבר מה:
הוא רק צורת דיבור ותו לא.
פרחים גם הם אינם שבים, ולא עלים ירוקים.
יש פרחים חדשים, יש עלים ירוקים חדשים.
יש ימים ענוגים אחרים.
דבר אינו שב, דבר אינו חוזר על עצמו, כי הכל ממשי."
וגם:
"להגות במשמעות הפנימית של הדברים
הרי זה סרח עודף, כמו לחשוב על הבריאות
או להביא כוס אל המעיין.
המשמעות הפנימית היחידה של הדברים
היא בכך שאין להם שום משמעות פנימית"
ועוד אחד קטן:
"נותרתי קודר וסובל וכבד
כמו יום שבו כל היום הסופה מאיימת
והלילה יורד בלי שהיא באה."
מתוך השירים של אלוורו דה קמפוס, השיר על ה"כרסיות בנוסח פורטו" הזכיר לי מעט את יהודה עמיחי. הוא מתאר סיטואציה יומיומית במסעדה, בה הגישו לו מנה קרה, הוא התלונן, כעסו עליו והוא נעלב. באמצע השיר, בתוך סוגריים, הוא כותב:
"אני יודע יפה שבילדותם של כל האנשים הָיֹה הָיָה גן,
פרטי או ציבורי, או גנו של השכן.
אני יודע היטב כי משחקינו הם שמשלו אז בנו,
והיום מושלת בנו העצבות."
ולסיום, מתוך "חנות הטבק", שבעה עמודים נפלאים על משמעות חמקמקה שאובדת וחוזרת לסירוגין, על התשוקה למצות מתוך העולם משמעות וגם ביטוי אישי (ועל הייאוש כשזה לא קורה והקרקע נשמטת), על המתח בין חווית הקיום הרוחנית שבה הרעיונות והנפש הם העיקר וההצדקה לקיום, לבין הקיום ה"רגיל", של תקשורת יומיומית בין אנשים שמסלוליהם מצטלבים אקראית:
"בכמה עליות גג, ולאו דווקא עליות גג, שבעולם
אין בשעה זו גאונים-בעיני-עצמם האחוזים בחלומם?"
"עבדי כוכבים חולי לב,
את מלוא עולם נכבוש לפני שנקום מן המטה"
באמצע השיר, תוך כדי תיאור הכשלון האישי והתבוסה (הנסיונות חסרי הסיכוי לכבוש את העולם ברעיונותיו המקוריים), הוא כותב בסוגריים:
"תאכלי שוקולדות, קטנטונות,
תאכלי שוקולדות!
תראי שאין בעולם יותר מטפיסיקה מלבד שוקולדות."
(הוא אוהב סוגריים)
על בעל חנות הטבק הוא כותב: "הוא ימות ואני ימות.
הוא ישאיר את שלט-החנות, ואני אשאיר טורי-שירים.
ובמועד מסוים ימותו גם שלט-החנות וגם טורי-השירים.
והלשון שבה נכתבו טורי-השירים.
ימות אחר-כך כוכב הלכת שעליו התחולל כל זה.
ועל לווינים אחרים של מערכות אחרות משהו כמו בני-אדם
ימשיך לעשות דברים כמו טורי-שיר ולחיות מתחת לדברים כמו שלטי-חנויות"
אם הגעתם לשיר הזה ונסחפתם איתו (כמו שקרה לי) - לא תשכחו את הסיום שלו (עם אסטווס בלי מטפיסיקה). שיר גדול, ויופי של תרגום.”
