“סיוט כגורל

הייתה לי חברה טובה, בת להורים יוצאי שואה, שאביה היה מכונס לשתיקותיו, לעומתו אמא הייתה מנסה לשבור שתיקות, לתאר דבר מה, סודות וסיוטים מהעבר בשברי משפטים לא מובנים, שריחפו סביבה כעננה מעיקה. "אמא לא, את שוב עם אושוויץ שלך, זעקה החברה, ממאנת לחיות את סיוטי האם".

הסיפור הזה כרבים אחרים עוטפים את מציאות חיי, גורמים לי לעתים להתרחק מספרות שואה.

הספר עיוור צבעים של יעקב בוצ'ן, מספר על דור שני לשואה, הוא הגיע אלי באקראי, כמו ספרים רבים אחרים, ביתי שקראה אותו, אמרה אבא זה ספר מיוחד, כדאי לך לנסות, וכך מצאתי את עצמי יוצא למסע לדרך צדדית, קורא סגנון אחר של סופר לא ידוע עבורי,
ומופתע מהחוויה שנקרתה לי, באופן לא צפוי.

יש ספרים מעטים הנוגעים בי מקומות נסתרים ונחבאים. הספר הזה שייך לאותה קטגוריה נדירה שהצליחו באופן לא ברור לפלס דרך לתוככי נשמתי, לגעת בה, לטלטל אותה, לעורר בי עצב וחמלה. הספר הזה, חבט בי באגרופיו בבטן הרכה ללא הפוגה. למרות העובדה הזאת, ואולי בשל כך, נמשכתי אליו ללא הסבר הגיוני, כמו לקסם אפל של מהפנט שהוליך אותי לשבילי תודעה נסתרת בה חשתי את שבריריות נפש האדם, את הגבול הדק המבדיל בין נורמאליות לשיגעון. מהו בכלל שיגעון, האם הוא מצב אובייקטיבי, או אולי הוא פרי תיוג בני אדם את השונים מהם ?

אחרי הקסם הראשוני, ותחושת הכאב המטלטלת של הספר, הנחתי לחוויה הראשונית לשקוע מעט. כעת עולות בי מחשבות על הכוח שהעניק לי את רגעי התרגשות שהצליחו להבקיע לתוך נשמתי ?

מויה הוא בן יחיד להוריו, לאימו ששרדה את איימת השואה וזוועותיו של מנגלה, הוא חיי בצל טרופה, מנסה להכיל את כאבה. מויה
התבגר כילד רגיש המסוגל להתמודד עם כאב, להבין אותו, ולתעל אותו בבגרותו לרגישות של אמן - צלם בעסוקו. בוצ'ן עוקב אחרי בגרותו של מויה, בוחן את האופן שבו חיי אימו חלחלו לתוך חייו הבוגרים, אל יחסיו עם הנשים שלו, אשתו והמאהבת. האחת מספקת לו חיים סולידיים, חיוורים ומכמירים, השנייה חיים של חציית גבולות מסעירים והורסים.

יחסיו עם אמו מורכבים, היא משתדלת לגונן עליו, בצורה מוגזמת, מביאה את ארוחות העשר שלו לגן הילדים, משחררת אותו מטיולים שנתיים, בכדי שלא יסתכן בסיכונים מיותרים. כשמויה הופך לבוגר, הוא עדיין נתפס בעיני האם כילד, היא מתעקשת לעשות לשניהם אמבטיה כשהוא כבר חייל, ובכך היא חוצה גבולות בין הורות מחבקת, להורות המערבת יחסים גבוליים ובעייתיים. לעיתים מויה הפך לקורבן אלימות של אימו המכה אותו, מתוך אהבה גדולה בניסיון נואש למנוע את הסיכוי שגם הוא יאבד לה כפי שאבדו יקיריה בני משפחתה.

מויה חיי את סיוטי אימו, כל פעם שכאב לה ראשה, הוא הייה מתיישב לידה, " מתפלל שיוטב לה, שתירגע, שלא אשמע את הנחותיה הקורעות את ליבי ". (19)

בוצ'ן, מתאר בחדות, החותכת כסכין את האימה והסיוטים של האם, הוא ייצר בי תחושה מעיקה כמי שצופה מקרוב, ולעתים חש בעצמו את הפחד והסיוט ככאב גופני: " הזמזום הזה הוא כמו גדר חשמלית קבוע, מונוטוני איום. " (24).

בשפה מדויקת ויפה, שיש לה מקצבים משלה, בוצ'ן מספר לנו סיפור על שפיות וטרוף, על אהבה מכמירה ותשוקה הורסת החוברים לתחום דמדומים, מצב המתואר על ידי בוצ'ן הצייר, באמצעות מטפורת עיוורון הצבעים הממחישה לנו נכות נפשית של מי שמתקשים לקלוט צבעים המבטאים רגשות אנושיים, חסך בו שולט הצבע האפור כקדרות אין סופית, וכמורכבות אנושית בה קיימת דיכוטומיה הנעה בין השחור ללבן, צבעים של ריקנות ומוות, המתארים אנשים מתפוררים המבקשים להיאחז בחיים בכל כוחם, מצבים המלאים בכאב ובחמלה שגרמו לי לחשוב על החיים שלנו, האנשים המבקשים בכל מעודם להישאר שפויים ובשליטה, ובכך לעתים אנו שוקעים לאפרוריות עצובה. לפעמים מעט שיגעון, הכרחי בכדי להגיע למקום של חיים משמעותיים.”