“***




חייב להיות זרעון של טירוף במי שכתב את הספר הזה. רק מלהסתכל על הכריכה עוברת לי צמרמורת בגב. אם יש גבול אחד שאני מפחדת ממנו הרי זה הגבול בין נורמלי למטורף. אני יכולה להתמודד עם תווית של מטורף גמור, אבל לא עם טירוף עטוף בהתנהגות נורמטיבית. זה מעורר בי חלחלה. ציפורי, נער אמריקאי שהתבגר לתוך מלחמת העולם השנייה, נמצא בדיוק על הגבול הזה. ציפורי מגדל יונים ולאחר-מכן כנריות. תחביב נורמלי. הוא בונה מודלים מורכבים של כנפיים וגם זה נורמלי ואפילו מרשים למדי. ציפורי רוצה לעוף וזה הכי נורמלי, בזכות אנשים כאלו הגענו לשמים.

הסדק הראשון בנורמליות מתחיל בתלבושת שציפורי תופר לעצמו מנוצות שליקט. הסדק מתרחב במהירות. ציפורי מגדל כנריות בציפורייה שבנה תחת מיטתו המוגבהת, עם פתח גדול שיוכל להיכנס דרכו. הוא צופה בהן שעות על שעות כשהן מפצחות זרעונים, מזדווגות, מקננות, ושיא השיאים - כשהן עפות. ציפורי אינו שבע מהתבוננות בתעופתן. הוא מעריץ את הקלות והחן בהן ציפורים מרימות עצמן אל על והוא רוצה לעוף. לא לעוף כמו שהאחים רייט רצו לעוף. הוא רוצה לעוף כמו ציפור. הוא מנפנף בזרועותיו מידי ערב ובוקר כדי לפתח את שריריו. הוא בונה מודלים של תעופה, מחשב את צפיפות האדם כנגד צפיפות הציפור ומתאמן בקפיצות ובצניחה חופשית. הוא מנסה ללמוד את שפתן כדי שתוכלנה ללחוש לו את הסוד. הוא יודע עליהן כל שאפשר לדעת. כשהוא נואש מן האפשרות שבן-אדם יעוף כמו ציפור הוא רוצה לפחות לחלום את זה. החלום והמציאות מטשטשים והוא שוקע בפנטזיה ציפורית. ציפור נקבה שעקב אחריה מיום בקיעתה שובה את ליבו במעופה. הוא מתאהב בה. הוא מזדווג איתה. חושיו מזהירים אותו שיהיה מסוכן לחלום ביום ולכן הוא חולם זאת רק בלילה. נולדים להם גוזלים ולבסוף היא מתה ועמה החלום.

כלפי חוץ ציפורי הוא בסך-הכל נער רגיל עם אובססיה קלה לציפורים אשר זיכתה אותו בכינויו. הולך לבי"ס, מכין שיעורי בית, אוכל ארוחת ערב עם הוריו. רק חברו הנאמן והגיבור השני בספר, אל, נער שרגליו נטועות בקרקע היטב, קרוב מספיק כדי לראות את קצה קרחון הטירוף. לכן במפגשם המחודש בתום המלחמה, בתא אטום בבי"ח צבאי, כשציפורי כורע על רגליו ומתבונן בו בעין אחת בלבד כדרכן של בעלות כנף, הוא תופס מיד את שנעלם מן הפסיכיאטר שהזעיק אותו: ציפורי מתנהג כציפור. אל, עדיין חבוש מפצעיו בקרב, מנסה לדובב את ציפורי ולהבין מה עבר עליו במלחמה, ובמקביל מגלה שציפורי הוא אולי היחיד שהוא מסוגל לפרוק באוזניו את שהמלחמה עוללה לו. שתי ציפורים במכה אחת.

הספר כה מטריד עד שאני רוצה שיצמחו לו כנפיים ושיעוף לי כבר מהידיים. יכולתי פשוט להעיף אותו בעצמי אבל הוא כובש ומסקרן כבר מהעמוד הראשון. את הכוכב החמישי לא נתתי כי זה ספר חולני, תיאורי חייהן של הציפורים עד לרמת הזרעון מעיק בשלב מסוים, והרגיז אותי שדמותו של ציפורי נותרת לא פתורה. הספר מסתיים בנימה פילוסופית קודרת ומיואשת מהאדם והחיים אשר קוממה את ציפור נפשי, האמונה על מסרים אחרים לגמרי:
"בן אדם, עלה למעלה עלה.
כִּי כֹּחַ עַז לָךְ יֵשׁ לָךְ כְּנָפִי רוּחַ, כְּנָפִי נְשָׁרִים אַבִּירִים.
אַל תכחש בָּם פֶּן יכחשו לְךָ.
דּרושׁ אוֹתָם – ויימצאו לך מיד."
(הרב קוק)”

“איזה ספר יפה. הנה אמרתי את זה וחשוב לציין את זה בהתחלה.
ציפורי וחברו אל (אלפונסו) הם מתבגרים צעירים בתחילת הספר. המקום הוא אי-שם בפילדלפיה של שנות השלושים המאוחרות של המאה ה-20. באירופה משתוללת המלחמה, אבל בעיירה שלהם החיים נמשכים כרגיל.
ציפורי, שם בדוי, מגדל יונים. אמו לא מתלהבת מהרעיון ואיכשהו היונים יוצאות מחייו ונכנסות הכנריות. פרקים ארוכים מוקדשים לגיול הכנריות והספקנים שבקוראים מיד יאמרו שזה לא בשבילם. מה להם ולגידול כנריות? פילים יותר טוב בשבילכם?
אלא שציפורי הוא לא כמו כל נער אמריקאי מתבגר. הוא לא מוצא שום עניין בבני אדם, שבעיניו הם חסרי מעוף ביותר ממובן אחד. החן שהוא מוצא בגידול כנריות, המעקב אחריהם, ההאכלה, הצפייה האינסופית, ניסיון לימוד שפתן וההכלאות למיניהן גורמים לציפורי, כמו לרבים מבין האספנים והמגדלים הכפייתיים לאובססיה.
אט אט נכנס ציפורי לעולמן של הכנריות עד שההתמזגות עמן נושא אופי... אמרתי יותר מדי.
והנה המלחמה באירופה מביאה את אל, חברו של ציפורי, לשדות הקטל הנוראיים, לחוויות מחרידות, לפציעה ולחזרה לבית חולים הקרוב לבית, שם הוא חוזר ופוגש את ציפורי, הסגור במחלקה הפסיכיאטרית. מביאים אותו אל ציפורי משום שזה אינו מגיב לשום טיפול. כל היום הוא כורע כמו ציפור בחדרו והתקווה היא, שהשיחות עם אל יעוררו אותו.
המלחמה, האשפוז, השיחות של אל עם ציפורי בניסיון לעוררו, כל אלה הם החלק הפחות נוכח בספר. החלק המדהים הוא ההתמזגות עם הכנריות, אופס, שוב אמרתי יותר מדי.
על כריכת הספר כתוב שזה מזכיר איכשהו את התפסן בשדה השיפון וזה אכן כך. מי שאהב את התפסן בהחלט יאהב את ציפורי. מי שגם אהב את הסרט אני והחבר'ה בהחלט יאמץ אל לבו את ציפורי.
ספר מוזר, בחלקים גדולים יפיפה, בהחלט אין הרבה דברים כאלה.”

“אחד הזיכרונות הישנים מהבית הישן של סבא ויליאם היה הכלוב הקטן והצהוב שתלוי מול דלת הכניסה. מתחת לכלוב ובמרכז המטבח היה תנור נפט, ובהמשך תנור ספירלה שעליו נקלו כל חורף ערמונים מתוקים שנימוחו בפה. אחרי סיבוב בחצר במושב ואיסוף חלזונות בשדה, היינו יושבים בסלון ומקשיבים לשירה שבוקעת מהכלוב הקטן. הכלוב היה מאוד גבוה, ולעיתים ממש רחוקות היה סבא מוריד את הכלוב ומאפשר לי ולאחותי הקטנה לראות את הפלא המזמר. קנרי זכר עם ישבן וחזה צהובים שלעיתים כרבולתו נדמתה מכוסה מעין כובע ולעיתים לא. רק כשהתבגרנו הבנו שהקנרים "התחלפו".
הבית הקטן נשטף כולו בזמירות וסלסולים, והחוץ היה סואן גם הוא בקולות בעלי כנף. אחד המחזות המרשימים ביותר היה תרנוגלת הודו שקמה מדגירה ממושכת ואחריה שורה ארוכה במיוחד של אפרוחים שלא דמו כלל זה לזה. "בגלל שתרנגולת ההודו כל כך גדולה ובגלל שמשך הדגירה שלה הוא 28 ימים ולא 21 ימים כמו רוב העופות בחצר, היא דוגרת מצויינת על כל הביצים ! ככה הביצים בוקעות כולם יחד ואפשר לראות אמא הודית כשאחריה מזדנבים אפרוחי תרנגולות, הודים, טווסים ואפילו ברווזים". קסם שיש רק במושב.
אבי סיפר לי שפעם הוא ניסה ביחד עם סבא לתת להודית לדגור על ביצה של בת יענה. אל תשאלו אותי מאיפה הם השיגו את הביצה, אבל אודה ואומר שראיתי את הביצה הישנה שאבי שמר כילד, אחרי שחורר את קצה הביצה ורוקן את תכולת הביצה הלא פוריה.
מזל שמושבניקים לא זורקים זבל אחרת לא הייתי מאמין לו.
גם בבית הורי שבמושב גידלנו גם אנחנו בעלי כנף רבים- תרנגולות, טווסים, אווזים,תוכים, פסיונים וכמובן שגם תרנגולי הודו. כנראה שהמשפחה שלי נדבקה גם היא במחלת האהבה לבעלי הכנף שהפכה למחלה גנטית.
השילוב של כתיבה מצויינת של ויליאם (ואטון, לא סבא ויליאם) ודמיון עשיר הפכו בשבילי את הקריאה בספר לחוויה יוצאת דופן. קראתי את הספר בשקיקה לזרם המילים שוטף והסוחף, ובשקיקה לנוסטלגיה וזכרונות ילדות.
גמעתי את הספר במהלך הטיסה לניו-זילנד בה המשיך התחביב להסתכל על בעלי כנף הייחודיים של האיים הירוקים, שהצמיחו בעלי כנף אנדמיים ייחודיים ומדהימים. קיווי הוא המפורסם שבהם, אבל יש עוד כמה מעניינים בעלי שמות לא הולמים.
כמובן שבמהלך הטיול טרחתי לצלם אותם, ואחרי שחזרנו מירח דבש (מומלץ בחום), הקרנו את התמונות לכל המשפחה, שעשו תחרות זיכרון וניסו להיזכר בשמות כל הציפורים שגידלנו ופגשנו באיים הירוקים.
את הספר המקסים נתתי במתנה לאבא שלי.
אחרי שהוא יסיים לקרוא אותו, אתן לו במתנה את הביקורת הזאת.
ספר קסום וסוחף. מומלץ בחום לאוהבי ספרות טובה, השלכות המלחמה,נפש האדם, ואוהבי הטבע.”

“אני מביא ציטוט מהכתוב על העטיפה האחורית של הספר . אני לכשעצמי אהבתי מאוד את הספר וקראתי אותו בנשימה עצורה .

"מבקרים הישוו את הספר לקן הקוקייה ולתפסן בשדה השיפון. כינו אותו: הישג מופלא, ספר מדהים, מצחיק, עצוב ומלא דמיון, רומן פילוסופי ורומנטי מן המעלה הראשונה, רומן ראשון נועז להפליא, רומן ספק פסיכולוגי ספק סיפור מסתורין.

בתא אטום בבית חולים צבאי, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, כורע ציפורי ופעם בפעם מנתר על שתיים בברכיים צמודות ובזרועות מנפנפות. חברו מילדות אל, שהועזק על ידי הפסיכיאטרים של בית החולים והוא עצמו פצוע וחבוש, מנסה ליצור קשר עמו. כך נפתח סיפור מופלא זה, העוסק בטירוף מוזר ומלא קסם.

שני הנערים, אל קולומבאטו וציפורי, גדלו יחדיו בפרוור דל של פילדלפיה בשנות השלושים הקשות – בידידות הדוקה ומוזרה. ציפורי, החולמני והמרחף בין השניים, מעין דון-קישוט רוחני, מנוכר ומנותק מסביבתו וממשפחתו, מפצה עצמו בהתעסקות בציפורים. תחילה הוא מגדל יונים ואף מכין לעצמו חליפת נוצות כדי לחקות את תנועותיהן. אחר כך הוא מגדל כנריות וחודר עמוק יותר ויותר אל תוך חייהן. ציפורי מבקש לעוף חופשי – לא לעוף כמו ציפור, אלא "להיות ציפור".

ידידו אל, סיציליאני שרירי המצטיין בספורט, הוא דמות ארצית לחלוטין. הוא משתתף עם החולם בעל המעוף בתוכניותיו המוזרות עד גבול מסוים, אבל לבסוף בוחר בדרך משלו, על פני האדמה.

ציפורי הוא ספרו הראשון של ויליאם וארטון, צייר אמריקאי החי בפריס. הספר שבה את לב המבקרים והקוראים כאחד וכבר תורגם ללשונות רבות.

"ספר מופלא," כתב מבקר ניו יורק טיימס. "מקסים, מחשמל. הוא קורן בזכורונות נעורים ותשוקה... הוא גם מספר על חלום וידידות, מדע וטבע, משחקים ואמת, זהות ומין, חירות ושיגעון." "אחד הספרים המוזרים והנחרתים בזיכרון שראה אור באמריקה במשך שנים רבות." (ג'ון פאולס, בווילג' ווֹיס)

"ספר השנה." (פרמונט סמית)

"ספר שממריא למרומים." (טיים)"”