פרק 1
שירי
"שירי, זאת הפעם האחרונה שאני בא להעיר אותך. קומי, את מאחרת!"
פקחתי עין אחת וכיווצתי את פניי כשקרני השמש שחדרו דרך תריסי החלון סנוורו אותי. אני שונאת להתעורר ככה בבוקר.
תפסתי את הכרית והנחתי אותה על פניי בניסיון לחזור לתוך החושך.
"אבל למה אתם פותחים כל פעם את התריסים המזוי..." סתמתי את הפה לפני שפלטתי מילה לא במקום. תמיד אומרים לי שאני מקללת בצורה חיננית, אבל אבא שלי לא מסוגל לשמוע אותי מקללת.
מבחינתו אין דבר כזה לקלל בצורה חיננית — נערה צריכה להתנהג כמו ליידי ולהיות מנומסת, ולא לפתוח את הבוקר שלה בקללות של נהגת משאית.
"שירי," הוא נאנח אנחה כבדה, ומזווית העין הצלחתי לשים לב שהוא מניח את אצבעותיו על גשר אפו.
חייכתי, אבל הוא לא ראה. המשכתי להסתיר את הפנים בעזרת הכרית.
"בסדר, אני קמה," אמרתי בעייפות והתהפכתי על גבי.
"זו כבר הפעם השלישית שאני בא להעיר אותך. אני לא רוצה שתמשיכי לאחר! עוד תלונה אחת מהמנהל ואני בטוח שזורקים אותך מבית הספר. מספיק עם הבלגנים." הוא המשיך לגעור בי, אבל כל מה שעשיתי היה לבהות בתקרה בעייפות ולחייך.
אבא שלי מצחיק אותי. אין ספק שהוא מתכוון לדבריו ברצינות, אבל הטון הסמכותי שהוא מנסה לגייס בכל פעם שהוא בא לגעור בי מצחיק אותי, גם כשאני ממש משתדלת להיות ילדה טובה ולציית לו.
אין לי בעיה לציית, אבל אני שונאת חוסר צדק, ובבית הספר המטורלל שלי יש הרבה חוסר צדק. זה מה שמוציא אותי מדעתי וגורם לי להסתבך בצרות.
"אני קמה, פאפי." שחררתי פיהוק ארוך ודחפתי את הכרית הצידה.
הוא כנראה התרצה סוף־סוף והסתובב לעזוב את החדר שלי, אבל רגע לפני שהלך התיישבתי והבטתי בו בדרישה, "אבא!"
"כן?" הוא הסתובב אליי שוב.
"לא נתת לי נשיקה."
הוא צחק והתקרב לנשק את ראשי בחום.
"תפסיקי לעשות לי בעיות, שירי. הגיע הזמן שתתחילי להתנהג כמו בן אדם," הוא אמר ברכות וליטף את ראשי.
התענגתי על מגעו והטיתי את ראשי בהנאה, מורחת את הזמן עוד קצת לפני שיצעק עליי לקום ולהתלבש.
"כולן היו רוצות אבא מתוק כמוך." חייכתי בעיניים עצומות.
הוא חייך והלך לעבר הדלת. "תפסיקי להתחנף ותקומי. זה לא יעזור לך, אני כבר מכיר את כל השיטות שלך," אמר באזהרה ועזב.
ברור שהוא מכיר. מי יכיר אותי הכי טוב אם לא אבא שלי היקר?
הנחתי רגל על הרצפה והתגלגלתי מטה ישירות על השטיח הפרוותי, פרשתי את ידיי לצדדים כמו כוכב ים ונכנעתי לנפילה. כל בוקר מחדש זה קורה ואני לא לומדת לקח. תמיד הייתי מגושמת, אבל בכל יום שעובר אני שוברת את השיאים של עצמי.
"מתי תהיי אלגנטית, שירי, מתי?" לחשתי לעצמי והתחלתי לצחוק בחוסר שליטה.
כל דבר מצחיק אותי. תמיד זה היה ככה, ותמיד יהיה. החל מהומור שחור ומרושע שכולל בדיחות על מוות ועד להומור מטופש של אנשים שמחליקים על בננה — הכול מצחיק אותי, אין לי שום סינון במוח.
הצצתי בשעון הדיגיטלי שתלוי על הקיר בחדרי ונחרדתי.
08:15.
אני צריכה להיות בכיתה ב־08:30. הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה להסתבך שוב עם אסנת, המחנכת שלי, ששוב תשלח אותי למנהל, שבסופו של דבר יעניש אותי או ישעה אותי.
זה לא שאני מתכננת לאחר, אבל זה כל הזמן קורה.
אבא שלי לא יודע שזה בגלל שאני חומקת שלושה לילות באמצע השבוע לעבוד בפאב השכונתי לא רחוק מכאן, וגם אסור לו לדעת. אני עוד לא בת שמונה־עשרה ואסור לי להגיש אלכוהול.
מזל שאני מכירה את הבעלים של המקום שהסכים לעבור על החוק בשבילי, זה היה בתנאי שאשמור על דיסקרטיות מוחלטת ולא אעבוד מאחורי הבר, אלא רק אמלצר.
נכון, אני עושה את זה בשביל הכסף, אבל זה לא בגלל שמעניין אותי לעשות שופינג ולבזבז בחנויות, אני עושה את זה מסיבה חשובה מאוד.
סגרתי את הארון במהירות לאחר שלבשתי את תלבושת בית הספר ומיהרתי להסתדר מול המראה. הנחתי את ידיי על שידת הטואלט ורכנתי קדימה, מזדעזעת לרגע לראות את עיניי השחורות כפחם נפוחות מחוסר שינה.
העברתי על שערי הגלי הברשה קלילה והוספתי קצת סומק כדי להיראות פחות כמו גופה מהלכת.
תמיד קיבלתי מחמאות שאני ילדה יפה ושיש לי עיניים שחורות ומיוחדות, כאלה שאי־אפשר להסיר מהן מבט, אבל אף פעם לא ייחסתי להן חשיבות. נחמד להתאפר ולהתייפייף מדי פעם, אבל יופי הוא לא משהו שאני סוגדת לו. מרחתי שכבה דקה של שפתון לחות על השפתיים העבות שלי, שזיכו אותי לא פעם בכינוי 'בראץ', ונעצתי מבט אחרון במראה.
הבטתי בתלבושת שלי וחייכתי. אני אוהבת את זה שבית הספר מכריח אותנו ללבוש תלבושת אחידה.
בית הספר שבו אני לומדת הוא יוקרתי ובעל קוד לבוש מחויט. אני לובשת בכל יום חצאית משובצת קצרצרה וחולצה מכופתרת לבנה — בדיוק כמו בסרטים.
אני מודה, אני מתה על זה. זה לגמרי נותן תחושה של חו"ל.
"שירי!" קולו של אבא נשמע שוב. תפסתי את התיק בבהלה ורצתי במהירות לעבר הדלת.
הצלצול נשמע בדיוק כשהגעתי בריצה אל מכונת השתייה שניצבה במסדרון. אין סיכוי שאני מתחילה את הבוקר שלי בלי לקנות בקבוק מים בטעם תפוח. אני מכורה קשות.
הכנסתי את המטבע ולחצתי על קוד המוצר, אבל רגע לפני שהידית שלפה את הבקבוק היא נעצרה.
הבטתי בה במבט שואל כאילו חיכיתי שהיא תדבר איתי, ודפקתי עליה בעזרת ידיי, אך שום דבר לא קרה.
"לא, לא! אל תעשי לי את זה, סידני!" אמרתי למכונה בייאוש.
כן. אני נותנת שמות לחפצים דוממים ללא כל סיבה מיוחדת. מאז שאני זוכרת את עצמי, עוד בתור ילדה קטנה, הייתי נקשרת לחפצים ומעניקה להם שמות. זה תמיד הצחיק את ההורים שלי.
הכיתי בה חזק יותר, עד שלפתע הבחנתי בזוג נעליים אלגנטיות עומדות לצידי. הרמתי את פניי באיטיות ותפסתי במכונה בחוזקה כשכמעט איבדתי שיווי משקל.
גבר צעיר בעל תווי פנים עוצרי נשימה נגלה אליי, אבל בקושי הצלחתי להסתכל עליו — הוא היה גבוה כל־כך. לפי הערכה מהירה שלי הוא התנשא לגובה של לפחות מטר ותשעים סנטימטרים.
עיני הדבש־ירוק שלו הביטו לתוך עיניי כאילו קרא את נשמתי, אבל המבט היה בלתי ניתן לפיענוח.
קימטתי את מצחי בבלבול והבטתי בו בדממה בניסיון להבין אם זה חיוך שמופיע על שפתיו. עברתי לבחון את גופו, נדהמת מערמת השרירים המפוארת שניסה להסתיר תחת הבגדים הרשמיים. הוא לבש חולצה אפורה מכופתרת שהייתה פתוחה מעט בחזה, שרווליו היו מקופלים עד למרפקים וחשפו ורידים מושלמים בזרועותיו, ומכנסיו היו שחורים.
חזרתי להסתכל לו בעיניים כדי להבין מי הוא ולמה הוא מסתכל עליי במבט הזה.
"אני חושב שלא הבנת," הוא פצה את פיו וגיליתי שגם הקול שלו מושלם כמו המראה שלו — קול בס נמוך שמעביר צמרמורת לאורך עמוד השדרה.
"לא הבנתי?" מצמצתי אליו בבלבול והסטתי את שערי מעיניי.
"צריך להכניס מטבע כדי שהמכונה תוציא משקה." הוא הכניס את ידיו לכיסים והביט בי בחצי חיוך משועשע, אך גם ציני ומריר.
פלטתי גיחוך והנפתי את שערי אחורה בתנועה מוגזמת. ניסיתי להיראות טבעית, כמו שאני בדרך כלל — לא מתוחה משום דבר ולוקחת את הכול בקלילות, אבל פשוט לא הצלחתי.
"הכנסתי מטבע, לידיעתך".
הוא הנהן וכיווץ את עיניו באותו מבט ציני ועוקצני, רכן מטה, שלף מתוך ידית המכונה את הבקבוק שלי והגיש לי אותו.
לקחתי מידיו את הבקבוק והנהנתי לאות תודה. "המכונה נתקעה," הבהרתי.
הוא המשיך לעמוד מולי בדממה בלי לומר דבר.
"את יודעת שהיה צלצול כבר לפני חמש דקות, נכון?" שאל לבסוף.
זקפתי גבה. "איך תמיד מגיע תלמיד חדש שחושב שהוא יכול ללקק למנהל ולהרוויח נקודות זכות," סיננתי בנשיפה.
הוא בחן את פניי בשאלה. "סליחה?"
"איך אתה מרשה לעצמך להעיר לי? רק היום התחלת ללמוד כאן. באיזו כיתה אתה בכלל?" המשכתי לגחך.
הוא תלה בי מבט ארוך וחייך חצי חיוך מטמטם. "את חושבת שאני תלמיד?" הוא צחק לרגע והעולם עצר מלכת.
מאיפה הגיע הצחוק הגברי והמושלם הזה?
הבטתי לצדדים במבוכה ולא הבנתי למה הוא צוחק.
"בן כמה את חושבת שאני?" הוא שאל בסקרנות ובשעשוע. הבטתי בו בשאלה ושתקתי. הוא באמת נראה קצת מעל גיל שמונה־עשרה. יכול להיות שטעיתי והוא לא לומד כאן? אולי הוא בצבא ובא לבקר פה מישהו?
"אני לא תלמיד כאן," הוא הוסיף לאחר שתיקתי הארוכה.
"באת לבקר פה מישהו?" שאלתי בעניין.
הוא הניד בראשו. "באתי ללמד," אמר.
עיניי ננעצו בעיניו במשך דקה ארוכה עד שמצמצתי בעצבנות. "ללמד? כאילו, מורה?" שאלתי בגמגום.
"כאילו," השיב בחיוך עוקצני.
פלטתי צחוק, אך כשהוא נשאר רציני מחקתי את חיוכי במהירות.
אלוהים, תפער את האדמה עכשיו ותכניס אותי פנימה.
"אתה רציני," ציינתי עובדה והוא הנהן באותו חיוך מרוצה. יחסית למורה הוא נראה צעיר כל־כך. איך זה יכול להיות? מתי הוא הספיק לסיים את הלימודים שלו?
אלפי שאלות התרוצצו במוחי בזמן שסרקתי אותו בסקרנות ובהפתעה, והבנתי שזה הסביר את הלבוש הרשמי שלו. איך לא קלטתי קודם?
לפחות הוא לא קריר כמו אסנת, המחנכת שלי. הוא נוהג לחייך, שזה כבר הרבה יותר טוב, אבל החיוך שלו מלווה בציניות נוראית שאני יודעת שתחרפן אותי בהמשך.
קשה לי עם אנשים ציניים כי אני צוחקת מכל דבר ועל כל דבר, וכשמישהו ציני איתי אני הרבה פעמים לא יודעת להבחין אם הוא רציני או לא.
"איך קוראים לך?" הוא שאל וקטע את מחשבותיי.
"שירי," בלעתי רוק.
"שירי מה?"
"שירי לוי," אמרתי בהיסוס, שוקלת מילים לראשונה בחיי.
הוא זקף את ראשו לרגע כשחיוך קל נמתח על שפתיו והנהן. זו לא הפעם הראשונה שהוא שומע את השם שלי, ראיתי את זה לפי המבט שלו. בטוח המנהל כבר הספיק לשטוף לו את המוח נגדי.
"שירי לוי, את מאחרת לשיעור הראשון שלך," הוא אמר.
"ומה אכפת לך? אתה לא המחנך שלי," צחקתי והרמתי את ידי לכסות את שפתיי בחרטה. אני חייבת להיזהר. כל דבר יכול להתפרש כחוצפה.
"את לומדת בי"ב 4, מה שאומר שאני בהחלט המחנך שלך," הוא אמר בניצחון.
קימטתי את מצחי בבלבול. "מה? לא. לא. לא." חזרתי על עצמי כמו תקליט שבור כשאני מנסה לשכנע את עצמי יותר מאשר אותו. "אסנת היא המחנכת שלי," הבהרתי.
"אסנת יצאה לשנת שבתון. אני מחליף אותה השנה." הוא המשיך להביט בי בשעשוע והפנה את מבטו לעבר הכיתה, "יש לך עכשיו שיעור מתמטיקה, נכון? את רוצה שירשמו לך עוד איחור?"
הידקתי את אחיזתי על רצועת התיק וצעדתי צעד מפוחד לאחור בהינד ראש, אך בדיוק כשהתכוונתי להסתובב ולרוץ לתוך הכיתה, רגליי הסתבכו זו בזו ונפלתי על הרצפה — ממש לנגד עיניו.
"דברים רעים קורים לאנשים טובים, ככה זה," אמרתי והרמתי את פניי לעבר התקרה, מדברת לאלוהים.
הוא הושיט את ידו ועזר לי לקום על רגליי, וכשהסטתי את מבטי לעברו תפסתי אותו מחייך שוב.
"את תמיד מדברת לעצמך ככה?" הוא צחק צחוק מהפנט. הבטתי לתוך עיניו ושקעתי. הריח שלו היה טוב כל־כך — ריח של בושם גברי בעל נוכחות, כזה שמסובב ראשים בכל מקום. ידעתי שהריח הזה יעשה לי הרבה צרות בהמשך.
"תמיד," השבתי בכנות.
"את רוצה שאלמד אותך איך ללכת?" הוא הסתכל על רגליי.
שוב הציניות הזאת.
"אני יודעת איך ללכת." משכתי את זרועי ממנו. "למדתי בגיל שנה."
הוא צחק שוב.
למה בכל פעם שאני שומעת את הצחוק הזה הלב שלי מחסיר פעימה? ולמה, לעזאזל, הוא, מכל המורים בעולם, חייב להיות המורה שלי?
הוא מתכון להסחת דעת. כל בחורה שיש לה זוג עיניים בריאות תגיד את זה.
"אז תראי לי איך את הולכת יפה לכיתה, בבקשה," הוא ירה לעברי בכיווץ עיניים מרושע.
תליתי בו מבט ארוך, ולבסוף הסתובבתי לאחור בקושי רב, נשמתי עמוק וצעדתי לעבר הכיתה ברגליים רועדות.
אלוהים, בבקשה, תעזור לי לעבור את השנה הזאת בשלום.
