סיימתי את הספר בדפיקות לב, כמובן שזה כי יש עוד ספר לקרוא ואני במתח.
אני אהיה כנה, חשבתי שאני טובה מדי, שאני מעל הספר הזה, שעם כמה שמפתה אותי שיש את שני הספרים האלה בספרייה, סיפור על רומן בין מורה לתלמידה שהיא אפילו לא חוקית עדיין - זה מתחתיי!
אבל מסתבר שזה לא.
ואני ברצינות מתה מצחוק שזה המצב, אבל אני באמת רוצה להסביר איך הגעתי למצב שאני כן קוראת את זה.
זה כי קראתי ספרים אחרים של יפית גולן, ובכולם האישה הייתה צעירה, והגבר מבוגר יותר.
זה פאקינג חשוד, איך מישהי יכולה לכתוב לא רק ספר אחד על רומן שהוא טאבו, שבו האישה היא ילדה בת 17 או 18, אלא שלושה סיפורים שונים!
כאילו, זה כל כך מעניין בעיניי ואולי זה שהיא עשתה תואר שני בקרימינולוגיה משפטית משפיע על זה.
בכל אופן, זה הספר הראשון שהיא הוציאה לאור, ואהבתי את הכתיבה שלה בשני הספרים אחרים, אז החלטתי לקרוא.
זה היה מעניין לגלות איזה סוג של דמות תתאהב בילדה בת 17, שהיא גם התלמידה שלו, והתשובה היא - אדם לא לגמרי נורמלי.
אבל זה היה כל כך מהנה לקרוא... כאילו, זה טאבו, וכמובן שהרעיון דוחה ובעייתי, אבל הכתיבה כל כך מזכירה סיפורי אינטרנט שחייבים להיות מרגשים כדי שאנשים ימשיכו לקרוא.
שירי היא אחלה דמות, והמורה שלה שרוט בראש.
הוא אובססיבי אליה, הוא תמיד שם עוקב אחריה, ברמה שהיא קצת לא אמינה, ומתאימה לאיזה ספר פנטזיה שבו איזה ערפד עם כוחות על, עוקב אחרי הדמות הראשית כל הזמן.
אבל זה היה כל כך מהנה ורעיל.
כי הוא אובססיבי וקנאי, אבל יש לו גם מודעות, וזה פסיכולוגית די מעניין עבורי.
לקרוא על אנשים שצריכים להסתיר את מה שמפתח ביניהם, ועל ההבדלים בין הגישה של בן (המורה) שפשוט לא שם זין ורק רוצה להיות קרוב לשירי, לבין שירי שדואגת ויותר נזהרת - זה היה מהנה.
כמובן שיש בעייתיות, אבל זה רק סיפור, ואני חושבת שהוא כתוב מהנה, כי יש המון דברים שאי אפשר להביע ולחוש אלא בסוג כזה של סיפור.
אם היה אפשר לחוש ולחוות ולחשוב על הדברים האלה, כשאין משהו ממש טאבו, כמו יחסים בין מורה לתלמידה - אז כמובן שהייתי מעדיפה לקרוא סיפור כזה.
אבל הרבה ממה שהיה מהנה בו עבורי, תלוי בפרט הזה, ובלי הפרט הזה, אין שום סיפור לספר.
אני לא חושבת שזה ספר בריא... לא הייתי רוצה שמישהי צעירה תקרא את זה.
הגבר פה הוא בן 27, כלומר אני מבוגרת ממנו, אז אני גם קוראת את הסיפור דרך עיניים אחרות, ולדעתי זה בסדר שיש ספרים כאלה שנוגעים בדברים אסורים שכיף לקרוא עליהם, דווקא כי הם אסורים - אבל חשוב להדגיש את הבעייתיות שבמסר.
לגבר בן 27 אין מה לחפש אצל נערה בת 17, בטח שלא תלמידה שלו.
ואני חושבת שהסיפור לא מתעלם מזה, ושיש פה מודעות.
הסופרת הצליחה גם לתת את הצד המרגש והאסור, ואבל גם להגביל את זה בצורה שמאפשרת לזה להתעכל.
יש פה מודעות, ככל שהסיפור מתקדם, וזה מעניין פסיכולוגית וגם - לראות איך שירי מגיבה להתנהגות שהיא ללא ספק חריגה.
יש המון אותנטיות באיך ששירי מגיבה ומרגישה, כמובן שזה נעים לה שבן אובססיבי אליה, כמובן שהיא חושבת שהוא מושך, כמובן שמבחינתה זה שהיא עוד לא בת 18 זה לא משנה.
אני לא יודעת, זה היה מהנה!
לקרוא על בן, שהוא פאקינג משוגע, ומודע לכך שהוא משוגע - היה מהנה.
אני בכלל חשבתי שהוא לא רק המורה שלה אלא גם נשוי, אז לגלות שהוא לא נשוי, היה כבר יותר טוב ממה שחשבתי שאני עומדת לקרוא.
אני באמת לא חושבת שהייתי מנסה לקרוא את זה אם לא הייתי כבר מודעת לסגנון של יפית גולן.
זה גם מאוד עניין אותי לקרוא סיפור כזה, שמתפרס על 2 ספרים.
ובאמת יש המון דברים שאחרי שקראתי את הספר הראשון - אני עדיין לא יודעת, ורוצה לדעת.
לכן אני נותנת לספר דירוג גבוה.
אפילו שללא ספק יש פה קצת הגזמה עם זה שבן מופיע בכל מקום, וממש אובססיבי, וגם - יש רגעים שאנחנו קוראים מהנקודות מבט שלו והוא פתאום כאילו מדבר אל שירי ישירות דרך הראש שלו.
וזה מוזר.
זה באמת מוזר, כי הוא מדבר אליה בחיבה, אבל הוא לא באמת מדבר אליה.
"ילדה טובה", "בובה", "הכי יפה" - זה כל כך קרינג'י אבל איכשהו זה עובד כי הבן אדם פסיכופת!
זה כאילו, מתאים לדמות שלו.
אני מקווה שהספר הבא ישמור על הגבולות שהפכו את הספר הזה לניתן לעיכול ומהנה.
לא יודעת איך הייתי מגיבה וחושבת על הספר הזה, אם הוא היה הספר הראשון שאני קוראת מיפית גולן.
אז שוב, הביקורת הזאת באה אחרי שכבר קראתי דברים אחרים שלה, ואולי בגלל זה הראש שלי יותר פתוח ויותר קל לי לקרוא את זה.
נ.ב
זה יהיה נחמד אם מישהו ישנה את התמונה מתמונת המארז לתמונת הספר.
