פתח דבר


"...או למות או לחיות. זה מה שהיא רוצה, זושה. בגדול. וזה בעצם אותו הדבר. אם חושבים על זה. את מבינה? לרצות לחיות או לרצות למות הם שני צדדים של אותו מטבע. אותה נקודת התייחסות. הכל נמדד אל מול אותה נקודת התייחסות, אותו רצון: החיים והמוות. אז זה אותו דבר.


את לא מבינה על מה אני מדבר.


לא חשוב.


בגדול היא רוצה או לחיות או למות. או להיות או לא להיות.


זה מצחיק אותךְ שיצא לי המלט?


ואני לא מבין מה היא רוצה, חוץ מזה שהיא רוצה משהו. ואם היא רוצה משהו זה אומר שהיא קיימת. אבל את הקיום הזה היא רוצה להפסיק. או להמשיך.


בואי נסיים עכשיו.


את לא מבינה אותי.


לא, את לא. אני רואה בעיניים שלך שאת לא מבינה אותי. אני גם לא בטוח שאת מנסה מספיק. לא משנה. לא שופט.


בואי נסיים בבקשה?


אז אני. טוב? אני לא מצליח להסביר את עצמי לךְ. זה גם. זה אותו דבר. שני צדדים של אותו מטבע.


כן, זה כן.


אני רוצה לדעת מה לעשות. מה נכון לעשות. כי היא אמרה היום שהיא רוצה לחיות. אבל היא גם אמרה שהיא לא. ובין לבין היא כנראה לא מצליחה להחליט, ומכאן שאני הקול שלה. אבל אני לא רוצה להיות הקול שלה, כי זה לא שהיא אמרה לי: "תחליט בשבילי, טוב?" אבל אני מרגיש שאני צריך להחליט בשבילה. או שאולי מה שאני צריך לעשות זה לא לעשות כלום, לתת לזמן לקבל החלטה לגביה ובינתיים רק להתפלל בשבילה?


זה לא שאני בן אדם של תפילות. ממש לא. לא קשור אליי בכלל. למרות שזה לא רק דבר דתי, התפילות. היתה לי בתיכון מורה להיסטוריה עברית שאמרה פעם... היא התעקשה שהיא לא מורה לתנ"ך אלא מורה ל"היסטוריה עברית קדומה כפי שנכתבה בספרי דברי הימים הראשונים של העם היהודי־עברי". בכל מקרה היא אמרה פעם שתפילות, וזה קטע מאוד לא דתי, למרות שלדעתי היא כן היתה דתייה או שיכול להיות שהיא סתם אהבה חצאיות וחולצות ארוכות שרוול, אני יכול מים?


תודה.


כן, אז המורה להיסטוריה עברית אמרה ש"תפילות זה לא כדי שאלוהים ישמע ויקבל ויגשים". היא גם לא נישקה את המזוזה כשהיא נכנסה לכיתה, עכשיו כשאני חושב על זה. אז היא לא היתה דתייה. אבל היא אמרה שהתפילות זה לא בשביל אלוהים, אלא בשבילנו. "שהמילים שלנו יקבלו תוקף ונפח ויתגשמו". היא אהבה לדבר עם ו' החיבור בין מילים בסוף משפט. כמעט תמיד שלוש מילים ברצף עם ו' החיבור ביניהן. "ובגלל זה חשוב בתפילות, שכל מילה תהיה קיימת ונוכחת ותברָא", קיימת ונוכחת ותברא. כאילו המילה תברא מציאות. זה יפה. נכון?


אה.


נכון.


אז בזה את צודקת. זה... כן. זה... את צודקת. אז זה לא אותו דבר. לחיות ולמות. כי כל מילה כזאת בוראת משהו אחר. לחיות בורא חיים ולמות בורא מוות. וחיים ומוות זה משהו אחר לגמרי, בחלק גדול מהפעמים. אז עכשיו אני שואל אותך. זושה. זושה שלי, בגדול, היא רוצה לחיות או למות?"


אולי בפעם הבאה פחות וִויד לפני פגישה ראשונה אצל פסיכולוגית חדשה?


חלק א'


1.


"אני בשער," היא אומרת לי. ולוקח לי שנייה להבין שהיא מתכוונת לשער של כפר הנוער.


"מה את עושה פה?" יצא לי קצת תוקפני. "זאת אומרת," אני מנסה לרכך את הטון אבל היא קוטעת אותי בציטוט שנוא במיוחד: "אם ההר לא יבוא אל מוחמד, מוחמ..." עכשיו אני קוטע אותה: "אני בא."


בת של זונה. סליחה, אמא.


יום ראשון, עשר בבוקר, גשם יורד. ואני כבר יודע שזאת התפאורה המושלמת שהיא רצתה. כי בסיפור שלה, היא הקדושה המעונה, המקריבה, המתאמצת, שהיתה צריכה לנסוע כל הדרך מנתניה עד כפר תבור ועוד בגשם, ו"אתה יודע שאני שונאת לנהוג בגשם" היא בטח תגיד ולא תזכור שהיא גנבה את המשפט הזה מאמא שלנו. מה את באה פתאום?


אבל אני לא אתן לה את זה. וכל הדרך הגשומה מהמשרד שלי לשער, כשאני מדלג בין מחסה למחסה, אני נשבע לעצמי שאני אהיה שמח לראות אותה. רק רק רק שמח. ואני גם אגיד כן על כל מה שהיא תגיד, כי זה ישמוט לה את מרבד ה"תפסיק לחשוב רק על עצמך" מתחת לרגליים. משהו בטח קרה, מספיק דרמטי כדי שהיא תנהג בגשם, אבל אם היה קורה משהו לאמא, נגיד בית חולים, אז היא היתה נצמדת למיטה שלה במחלקה, נשארת לישון שם ולא זזה ממנה, ורק אחרי יומיים היתה מתקשרת לעדכן אותי שאמא מאושפזת ולמה הכל נופל עליה. אז זה משהו אחר. אבל מה?


"זה בסדר, מוחמד, תכניס אותה," אני קורא לשומר, ופתאום צוחק לי בראש. כי אולי היא חושבת שהיא היא מוחמד שבא אל ההר, אבל בסוף, היא ההר שבא אל מוחמד השומר. ואז גל שני של צחוק בראש, כי כשהיא אמרה לי לפני רגע בטלפון את ה"אם ההר לא יבוא אל מוחמד" אז בטח מוחמד עמד שם ועכשיו היא מבינה את זה ובא לה למות. אז אולי בכל זאת כיף.


"יפה פה כל כך," היא אומרת כשהיא מתקרבת ופורשת את הידיים לחיבוק וזוהרת באופן חשוד כשהיא מחייכת. אלוהים אדירים, זה מה שהיא באה לספר? רק לא עוד ילד מבית היוצר שלה ושל אביתר. ארבעה ילדים זה מספיק. ארבעה ילדים מכוערים, מנוזלים וחסרי חינוך, זה יותר ממספיק. תקשרי כבר את החצוצרות שלך, אחותי. אבל אני רק רק רק שמח. אז אני פורש את הידיים שלי יותר ממנה לחיבוק ותוך כדי חושב על זה שהיריון זאת לא סיבה מספיק טובה לנהוג בגשם.


זה חיבוק שנמשך יותר זמן ממה שצריך, אבל אני לא אהיה הראשון שיתנתק ממנו. "או־אה," היא אומרת ישר באוזן שלי, "זה חיבוק של מישהו שהתגעגע." אף פעם היא לא היתה טובה בלאבחן אותי. "אתה יודע שהכביש בין נתניה לפה הוא דו־סטרי, יכולת לבוא אם כל כך חסרתי לך." בדיוק כשחשבתי שאני לא יכול לשנוא אותה יותר. טוב, אני לא שונא שונא אותה. היא אחותי. אבל אני כן שונא אותה.


"בואי נלך למשרד שלי?" אני מציע ומודה לאלוהים שלא סידרתי את השולחן שלי שהצטברו עליו ערימות של ניירת ותיקים אישיים. שתראה כמה אני עסוק. "הווווו, למשרד של היועץ?" היא מנסה להקניט. "רכז חברתי," אני מתקן אותה.


"לא לא," היא אומרת, "עד שאני יוצאת קצת מהעיר, בוא נשב בחוץ. הכל כל כך ירוק ויפה."


"ורטוב," אני אומר, אבל היא כבר זיהתה את הסככה עם שולחנות קק"ל ומתחילה לצעוד לשם. ואני אחריה. "לא להאמין שזאת פנימייה," היא אומרת ואני מתקן שוב את הסתומה, "כפר נוער," אבל היא לא מקשיבה, מתיישבת ומסמנת לי להתיישב מולה.


כשהתעוררתי מהקומָה שכפיתי על עצמי בזמן שהיא ליהגה על הילדים האובייקטיבית כעורים שלה והראתה תמונות שלהם מהדלקת נרות חנוכה ("נורא חבל שלא באת") ושל הצ'ולנט שהיא ניסתה לעשות כמו אמא ("נורא חבל שלא באת") ושל השיפוץ שעשו באמבטיה ("נורא חבל שלא באת") הגענו לסיבת הביקור.


"אתה בטח שואל למה הגעתי כל הדרך בגשם המשוגע הזה עד אליך?" היא אומרת כשהיא מפשפשת בתיק הגדול שלה. "אז —" היא מנחיתה על החלק היבש של השולחן תיקייה מסודרת ונפוחה מניירת.


"מה זה?"


"התיק הרפואי של אמא."


נשבע שהיא חייכה מהמבט המופתע שלי. אמבוש רגשי. אחת־אפס לכלבה.


"השתדלתי עד היום לטפל בכל זה, כי... טוב, אתה פחות בזה. ואני מקבלת את זה." שתיים־אפס לכלבה.


אני מנסה למצוא דרך להדוף את המתקפה שלה אבל מהופנט מהתיקייה שעוד רגע תתפוצץ מרוב ניירת. "אבל זה צריך להשתנות." ואז היא מפתיעה אותי ותופסת את כפות הידיים שלי, לוכדת את המבט שלי ומביסה אותי חמש מאות־אפס. "אני צריכה שתיכנס לתמונה עכשיו עם הרילוקיישן. סורי חמודי, אתה כבר לא ילד, אתה בן שלושים ושתיים, והמשמרת שלך מתחילה."


איזה רילוקיישן?! יכול להיות שהייתי בקומָה כל כך הרבה זמן שפספסתי את המידע הזה? היא סוף סוף מבחינה שאני לא מדבר. שלא הוצאתי מילה מהפה כבר תקופה. "תראה, יש דברים שאני אוכל לעזור מרחוק, למרות הבדלי השעות, כי טקסס זה שמונה שעות קדימה מפה, ולא אכפת לי להישאר ערה בלילות ולעזור משם בכל מה שקשור ללקבוע תורים לרופאים או בירוקרטיות כאלה ואחרות, אבל בשוטף, ביום־יום — זה עליך. היא גם אמא שלך, אתה זוכר."


היי אבא.


הודעת ווטסאפ. אני אוסף במהירות את הטלפון מהשולחן כדי שהבהמה לא תספיק לקרוא. "אני חייב רגע לענות..." אני קם ומתרחק ממנה.


2.


זאת הודעה מנוני. אני לוקח נשימה, מתנתק רגע מהשיחה והתיקייה הרפואית של אמא, ומקליד:


נוני ילדה שלי. מה שלומך?


אחרי רגע נוני מקלידה תשובה: בוקר קשה.


מתוקה שלי, יש ימים כאלה, אני עונה לה.


אני לא מפסיקה לבכות מהרגע שהתעוררתי.


אני מרים את המבט ורואה את אחותי מביטה בי סקרנית, אני מסובב את הגב אליה ומקליד.


ואם אני אגיד לך שאני אוהב אותך, זה יעזור קצת?


זה יעזור מאוד, אבא.


אני אוהב אותך.


נוני עדיין מחוברת, אבל לא מקלידה. די בטוח שהיא בוכה. חכי רגע, אני מקליד. נכנס ליוטיוב בטלפון, מחפש ומוצא את נעימת הפתיחה של "הדרדסים", שולח לה את הקישור ומקליד: בדיוק היום נזכרתי איך היינו רואים ביחד את הדרדסים.


נוני לא מקלידה כלום, אבל אני מניח שהיא לחצה על הקישור, וחיוך גדול נמרח על הפנים שלה. אחרי כמה רגעים, היא שולחת לי הודעה: אתה האבא הכי טוב בעולם. אני מחייך וכותב לה בתשובה: שיהיה יום קל מתוקה שלי. אל תשכחי שגם אם אני רחוק, אני תמיד אוהב אותך.


3.


"מי זאת שגורמת לך ככה לחייך?" הכלבה הנוטשת לרילוקיישן שואלת אותי כשאני חוזר לשולחן. "זה לא כזה. שלחו לי משהו מצחיק בקשר לאחד החניכים שלי פה." היא לא מאמינה וזה לגמרי על הזין שלי אם היא מאמינה לשקר שלי או שלא. אני מחזיר את השיחה לרילוקיישן ולאמא ולכאפה שהחיים שלי עומדים לקבל.


אם לנקות את כל הפאסיב אגרסיב שהיא נהנתה במיוחד להטיח בי, אלה הן העובדות היבשות שליקטתי: אביתר, הבעל מקליש השיער ורפה הדיבור, קיבל הצעת רילוקיישן לשלוש שנים בטקסס. הם טסים בעוד שבוע. וכן, הם יודעים על זה כבר שלושה חודשים אבל היא היתה מאוד עסוקה ולא רצתה להפיל את זה עליי בטלפון. קדושה. הם לא משכירים את הדירה שלהם בנתניה, ככה שאני יכול להשתמש בה כשאני עובר לגור ליד אמא. כאילו שאני ארצה לישון במיטה שהזוג הזה מקיים בה התרבות לא מבוקרת. ו... זהו, פחות או יותר.


"אני לא עובר לנתניה. ובטח לא לדירת איקאה שלך. יש לי מחויבות לעבודה שלי פה."


"יש לך מחויבות לאמא שלך. מחויבות שעד היום לא טרחת לממש."


"אני לא נכנס איתך לוויכוח הזה. אני נשאר פה."


"תגיד לי, איך אתה יכול לחנך פה ילדים על נתינה וערכים, כשאתה הבן אדם הכי אגואיסט בעולם?! תפסיק לחשוב רק על עצמך! מה אתה רוצה? שאנחנו נוותר על הרילוקיישן כי אתה לא רוצה לגור בנתניה?!"


היא נעמדת, ואני יודע שהיא קצת קצת צודקת. קצת. היא מוציאה מתיק המרי פופינס שלה עוד תיקייה עבה.


"מה זה?"


"אלה כל הבירוקרטיות שקשורות לאמא: מכתבים שכתבתי לביטוח לאומי, כל ההתכתבות שלי עם חברת הביטוח שלה, עם חברת השמה למטפלות סיעודיות, חשבונות בנק וחסכונות. אני מורשית חתימה, אז בלי שטויות."


"זונה," אמרתי בקול רם את מה שהיה אמור להיות קול בראש שלי. היא באמת נעלבה.


שתיקה של כמה רגעים ואז: "תודה לךָ."


נשארתי לבד עם שתי תיקיות קרטון.