"תשעים זה לא הסוף, במאה ועשרים מתחילים מחדש.
אני עדיין רץ, רץ בהליכה, גומא מרחקים, להגיע רחוק, אבל לאט. בהידלק נר ראשון של זריחה, מוחי מתעורר להתעמלות בוקר. אני מצטייד בכלי צייד ויוצא לצוד אבנים מפסיפס חיי. מטס ציפורים מתלווה לאבטח את המסע. אילנות מנפנפים בצמרותיהם, כרי דשא מפתים פסטורליה משתרעת בשדות, מחליפה עשן משרפות. אין בכוחם של ממטרי שמיים להחריש שתיקתם הזועקת של תינוקות במעבה האדמה.
קשתות רקיע מזרזפות גשם צבעוני לילדים בצבעים גם וגם, שחור ולבן, בהיר וכהה, עצוב ושמח.
כל עוד נדבק ביופי, ויש גם תסמינים – אות וסימן שאני מחזר אחר מילים, רוקד עם אותיות, ומתעלס עם שירים, מחזר במחזרים."