פרולוג
סקרלט
לפני שנה
אני מרחפת על הצלילים המוזיקליים שנישאים באוויר. כל אחד מהם חזק וקצבי כשהם זורמים מחוץ לדלתות הפתוחות של הברים ברחוב בורבון. אני מסתחררת במקום ומצליחה ללכוד את הצלילים הגבוהים ולשיר אותם בקולי קולות.
המקצב הוא גרסה איטית יותר מכפי שאני רגילה. אבל הכול כל כך איטי ברגע זה.
אפילו הצחוק מסביבי נשמע מזדחל, נלחם במוזיקת הג'ז העליזה ברדיו שהתחילה לזמזם לי בראש לפני שבוע.
כל המילים, המקצבים והמנגינות מתערבבים יחד. אלה שבראשי מתנגשים עם אלה שברחוב. אני לא בטוחה מה אני שומעת כרגע ומה הכי חזק. כולם מתמזגים לקקופוניה גסה.
אני מפסיקה להסתובב ומוציאה לשון, תוהה אם אצליח לטעום את ניחוח אבקת הסוכר המרחף מקפה בנייה, למרות שהוא במרחק כמה רחובות.
"פאקינג תיקח אותה מפה, ג'יימי."
אני עוצרת בהדרגה ופונה לעבר הקול הנמוך והנוהם, שעדיין ניתן לשמוע בתוך כל הכאוס שבמוחי. הוא גורם לשיער שעל עורפי לסמור, ואני רועדת כשאני מסיטה מאחורי אוזני את התלתלים הארוכים והשחורים שלי.
כשאני מסתובבת במהירות לעבר קול הבס העמוק, אני לא רואה את בעליו. רק את החבר הטוב ביותר שלי, ג'יימי. החבר המסכן שלי כוסס את ציפורניו ומעיף מבט סביבנו. תשישות ותבוסה מקהות את עיניו החומות, המלאות חיים בדרך כלל.
"מה קרה?" אני שואלת, אבל הקול שיוצא מפי נשמע מוזר. אני מנסה שוב, ומבינה שאני עדיין מוציאה לשון. אני מגלגלת אותה בחזרה לתוך פי כמו זיקית ומצחקקת.
ג'יימי רק מקלל בשקט בספרדית ונראה מובס מתמיד. "היא חולה, אחי. אני רואה את זה בעיניים שלה, כמו שאמרת."
עם מי הוא מדבר?
בלבול מנסה לפרוץ את הערפל שבמוחי, אבל אני מרחיקה אותו ממני בצורה פיזית. "לא כיף איתך."
"אנחנו חייבים ללכת, סקרלט," ג'יימי עונה בחיוך רועד. ניכר שהוא מנסה לעשות פרצוף מצחיק כדי להסיח את דעתי, כשהוא מנופף לעברי בנעלי העקב הגבוהות שלי. "בואי ננעל את נעלי המנולו המזויפות שלך —"
אני רוקעת ברגלי על הרצפה המלוכלכת ומייללת, "אבל הן מכאיבות."
"אין מה לעשות, ילדה. אמרתי לך לא לנעול אותן להליכה ברחוב, אבל לא הקשבת לי, ועכשיו יש לנו בעיה. או שתנעלי אותן, או שאצטרך לסחוב אותך על הידיים. אבל תזדרזי. השוטרים כבר חושבים שאת לוֹקָה לגמרי."
"איזו גסות רוח —"
הוא שולח אליי יד כשאני מזדעפת, אבל אני חומקת ממנו. רגליי היחפות מהירות.
"אין מצב, ג'יי־מי! ג'יי־מי! ג'יי־מייייי," אני שרה את שמו בזיוף ומסתכלת סביבי. אם אמצא דייט לחבר שלי, הוא סוף־סוף יתעודד הערב. תייר נמוך, חתיך לוהט שנראה בגיל הקולג', חולף על פנינו בדיוק בזמן ואני אוחזת בידו.
"בוא הנה! החבר הכי טוב שלי בכל העולם צריך זיון בצורה נואשת. לא כיף איתו כשהוא לא מקבל זין יותר מדי זמן."
"שיט, סקרלט." ג'יימי חוטף את ידי מידו של הבחור, כורך את זרועו סביב כתפי ומצמיד אותי אליו. "ברור שהיית צריכה למצוא את הבחור הכי סקסי ברחוב בורבון דווקא כשאני צריך לקחת אותך מכאן. איפה לעזאזל האנרגיה הזאת כשאני צריך שתמצאי לי זיון?"
"כל הכיף שבי מת עם אבא שלי." צחוק צורמני נמלט מגרוני, על אף כאב חד דמוי סכין בחזי, שמנסה לפרוץ את האופוריה שלי.
"שיט, סקרלט, אני מצט —"
"לא!" אני חומקת מתחת לזרועו ודוחפת יד לתוך פניו המתנצלות. "לא, לא, לא. מספיק עם העצב! כבר הייתי בסרט הזה. לא יצאתי מהמיטה במשך חודש, ועכשיו אני מרגישה חופשייה! אני הולכת לעוף... לרקוד... לא, רגע!" אני מצביעה לעבר שלט הנאון הזוהר הקרוב ביותר. "בוא נלך לשתות משהו!"
"בזבזת את כל הכסף שלך בפחות מעשרים וארבע שעות, סקרלו. אין לך כסף."
אני משרבבת את שפתי התחתונה. "בבקשה? בבקשה, בבקשה, בבקשה? אני אחזיר לך, אני נשבעת!"
"דומינגז!" הקול הסקסי הרוטן צועק בינינו שוב. "אני בדרך. אל תיתן לה להיעלם לך."
אני מנסה להעמיד פנים שאני לא שומעת את זה, כי אני לא בטוחה אם זה לא עוד תדר שמצטרף לתחנת הג'ז ברדיו שבמוחי, אבל אז אני מבינה שג'יימי מדבר עם מישהו בטלפון על רמקול.
הוא מעווה את פניו ומקרב את הטלפון לאוזנו, בדיוק כשדי־ג'יי נייד מגלגל עגלה למרכז רחוב בורבון. אני צווחת ומוחאת כפיים כמו קוף עם מצילתיים בתיבות המוזיקה האלה. בלי להעיף מבט לאחור לעבר החבר משבית השמחות שלי, אני הולכת לאיבוד בתוך ההמון הרוקד והמתפתל שמלווה את הדי־ג'יי.
בחורים חתיכים רוכנים מעל מעקה המרפסת שמעליי ודורשים לראות את השדיים שלי. אני מצחקקת בפראות וקורעת מעליי חולצת בטן חדשה מתחרה שחורה, ששאלתי מבוטיק ברחוב רויאל, ברגע שהבנתי שבזבזתי את כל כספי המלגה שלי. אני זורקת אליהם את החולצה ומריעה כשהם נלחמים עליה וקורעים אותה לגזרים. חזייה שחורה עדיין מכסה אותי, אבל לבחורים לא אכפת. בכל מקרה, השמיים ממטירים עליי חרוזים. אני מנסה לתפוס אותם, אבל מועדת, נופלת מעל כדורי הפלסטיק, ונוחתת על ברכיי על המדרכה המטונפת. פרץ צחוק נמלט משפתיי, עד שתחושה בוערת צורבת את עורי. התלתלים השחורים שלי גולשים על עיניי ואני מסיטה אותם אחורה כדי לראות יותר טוב.
"אוי, לא." אני משתנקת בשקט כשאני רואה רסיסי זכוכית זעירים נעוצים בברכיי.
זה בסדר. אני לא באמת מרגישה את זה. אני בלתי מנוצחת. קצת זכוכית לא כואבת, וכל כאב שאני חשה מבפנים או מבחוץ ייעלם ברגע שאתחיל סוף־סוף לשתות.
ג'יימי הסכים בחוסר חשק ללכת לרחוב בורבון, כדי שארקוד שם ואתן פורקן לאנרגיה חסרת השקט שפקדה אותי, אבל מאז שהגענו לפה, הוא רק הורס לי ומנסה לגרור אותי בחזרה למעונות בקונסרבטוריון למוזיקה בורדו.
בית הספר ובית האופרה הצרפתי החדש תופסים רחוב שלם, מטולוז עד לסיינט לואיס, ומדופין לבורבון. בכלל לא התרחקנו. לעזאזל, אני מתערבת שאם הייתי מתאמצת מספיק, הייתי יכולה לזרוק את אחד החרוזים שאספתי ולפגוע בחלון פינתי.
עד כמה שזה נשמע מהנה ומספק, אני מחליטה לא לעשות את זה. אני לא רוצה להסתכן ולהזכיר לג'יימי שהוא פשוט יכול לזרוק אותי על הכתף שלו ולקחת אותי בחזרה למעונות בקלי קלות.
אנחה עמוקה מעמקי ריאותיי גורמת לכתפיי החשופות להישמט באוויר הלילה הקיצי והדביק. גל תשישות עצום מתלווה לנשיפה וכמעט גורם לי להתמוטט על המדרכה.
אבל אני נלחמת בזה. כבר ארבעה ימים רצופים שאני נלחמת בזה. אם אין שינה, אין סיוטים. אם אין סיוטים, המשמעות היא שסקרלט מאושרת. הבנתי את זה לפני שבוע בלבד וזה קסום, מוציא אותי בתוך שניות ממצב הרוח הקודר.
כדי להילחם בדחף לעצום את עיניי, אני מתמקדת באור הזרקור היפה שמאיר אליי מראש הבר שלפניי. הוא מנצנץ בשמי החצות וגורם לכוכבים לזהור בצורה מדהימה.
אני נשכבת על הגב כשמרפקיי על המדרכה המוגבהת ומתמקמת בנוח, מתעלמת מרסיס זכוכית עבה שמונע ממני ליישר את רגליי עד הסוף — ואף יש לו החוצפה לנסות להרוס את הרגע הזה. מהומה פורצת מאחוריי ומפירה את הריכוז שלי, ואז מישהו אוחז באכזריות בזרועותיי ומושך אותי למעלה.
"היי! תעזוב אותי!"
"גברתי, יש לך זכות לשמור על שתיקה..."
שני שוטרי ניו אורלינס שווים קוראים לי את זכויותיי בזמן שהם נושאים אותי לניידת משטרה שחונה בפינת בורבון וטולוז, בדיוק מחוץ לבית האופרה הצרפתי החדש.
"פאק!" ג'יימי מקלל איפשהו מאחורינו ועיניי מתרחבות. החבר הכי טוב שלי, יליד ניו אורלינס, מקלל רק בספרדית, בצרפתית, או בשילוב אישי שלו של צרפדית. אלא אם כן העניינים ממש רציניים.
"תפסיקי להילחם בנו, גברתי, או שנאלץ להמם אותך עם טייזר."
"תעזבו אותי ואני אפסיק להילחם!" אני צורחת ובועטת. ״ג'יימי! הצילו!"
"היא סטודנטית שנה שלישית בקונסרבטוריון בורדו. הדירה שלה במעונות ממש לידי. אני יכול לקחת אותה הביתה," ג'יימי מציע כשהוא סוף־סוף משיג אותנו.
"אי אפשר. בשלב זה היא כבר מסוכנת לעצמה. עצרנו אותה כשהיא צרחה עלינו."
"על מה אתם עוצרים אותה?"
אנשים מסתכלים עלינו ואני מביטה בהם בזעם. הם רק צוחקים בתגובה.
מניאקים.
"שכרות בפרהסיה והפרת סדר. בדרך כלל, אנחנו מעלימים עין מהתנהגות כזאת ברובע, אבל היא לא בשליטה, אדוני. לטובתה, נצטרך לפחות לקחת אותה למעצר."
"שכרות?!" אני אומרת בבוז ומנסה לחמוק מהם, אבל השוטרים מהדקים את אחיזתם בזרועותיי. "לא שתיתי כלום!"
"כן, בטח," אחד מהם רוטן. "בוא נראה מה תגלה הבדיקה בתחנה. את עדיין עצורה בגין הפרת סדר."
אני נוהמת בתגובה, אבל מפסיקה כשג'יימי נועץ בי מבט רב משמעות ופוקד עליי בלי מילים לשתוק.
"היא אומרת את האמת," הוא אומר בקול. "אני לא יודע מה לא בסדר איתה, אבל היא צריכה עזרה, לא כלא. תוכלו לעזור לה?" הוא דוחף את הטלפון בחזרה לכיס ומעביר את ידיו בשערו השחור הסמיך, פורע את התסרוקת המוקפדת שלו.
וואו, הבחור באמת מוטרד. השיער שלו תמיד מושלם. ובקולו, שלא היה מבייש כוכב בברודוויי, יש נימת תחינה מעצבנת.
אבל קול זעיר, שגובר על תחנת הג'ז שבמחשבותיי, אומר לי שהוא צודק.
משהו ממש לא בסדר איתי.
לא. הקול הזה יכול ללכת להזדיין.
"תעזבו... אותי!"
כדי לחמוק מהם, אני מרפה פתאום את גופי. השוטרים לא מצפים לזה ומפילים אותי על הישבן. אני קמה מייד ומזנקת בספרינט כאילו חיי תלויים בכך.
הרוח חולפת על פניי... אני מהירה מדי בשביל השוטרים הלוזרים שצועקים לי לעצור. אני זזה מהר כל כך שאני יכולה לנצח כל תחרות. לעזאזל, הייתי צריכה ללכת לקולג' ולהשתתף בתחרויות ריצה במקום לשיר... אוי, שיט... אולי אוכל להשתתף באולימפיאדה אחרי שאסיים את הלימודים... אלא אם כן אהפוך לכוכבת ענקית בברודוויי... אולי אוכל לעשות את שניהם... אבל לא, ברודוויי יכולה ללכת להזדיין... אני רוצה במה משלי —
פניי פוגשות במדרכה באלימות כשמישהו מעיף אותי לקרקע, והמחשבות שלי מתרסקות באותה המהירות שבה רצתי. אני לא מרגישה את זה. אני רק עצבנית שלמישהו הייתה חוצפה לעצור אותי.
אני מתגלגלת על הגב, מקללת, בוערת מזעם, עד שאני מבינה שג'יימי הוא זה שהשיג אותי.
"מה לעזאזל, חתיכת אידיוט? מה הפאקינג קטע?"
לדביל יש דמעות בעיניים, למרות שהוא העיף אותי כמו איזה שחקן פוטבול מזדיין. אלוהים.
"אני כל כך מצטער, סקרלו. הייתי חייב. הם התכוונו לירות בך בטייזר." הוא לוחש לי התנצלויות דומעות, אבל עדיין מוסר אותי לשני השוטרים.
ברגע שהם עוצרים אותי, הם מטיחים אותי על המתכת הקרה של ניידת המשטרה.
"אוי אלוהים, תהיו עדינים איתה, בבקשה! היא לא בסדר. היא לא ככה בדרך כלל." הוא ממשיך להתחנן אליהם לא לפגוע בי, אבל הם לא מקשיבים כשהם מושכים באכזריות את ידיי מאחורי גבי כדי לאזוק אותן, וגורמים לצרחה להיפלט מגרוני.
"אני מצטער, סקרלט. כל כך, כל כך מצטער. הוא לא רצה שאני אעשה את זה, אבל את חייבת לקבל עזרה."
"מי זה פאקינג 'הוא'? שילכו להזדיין — הם והעזרה שלהם. תגיד להם לעזוב אותי, ג'יימי!" אני צורחת, רותחת מזעם כשדמעות זולגות על הלחיים שלו, כשזה בכלל לא הוא שעוצרים עכשיו.
הוא מניד בראשו כשדוחפים אותי באכזריות לתוך הניידת. השוטרים מדברים איתי, אבל אני לא מצליחה להוריד את העיניים מהחבר הכי טוב הבוגדני שלי, ותחנת הג'ז בראשי מתנגנת בקולי קולות וחוסמת אותם.
"סקרלט דיי?"
אני מנתקת את עיניי מג'יימי ומביטה לעבר מושב הנהג, ושם אני רואה את אחד השוטרים שהרגע עמד מולי.
"איך לכל הרוחות הגעת לשם כל כך מהר?"
השוטר מעווה את פניו כאילו הוא מבולבל. "אנחנו לוקחים אותך לבית החולים כדי שיבדקו את הברך שלך. אם החבר שלך אמר אמת ואת לא שיכורה עכשיו, תצטרכי לעבור בדיקה ויכול להיות שיאשפזו אותך במחלקה הפסיכיאטרית, במקום שניקח אותך למעצר."
אני נוחרת. אידיוטים דפוקים. הם לא יודעים כלום על להיות משוגעת. אני גדלתי עם משוגעת, עד שאימא שלי סוף־סוף עשתה את מה שהיה טוב לכולם וברחה. פאקינג ברוך שפטרנו ממנה.
"אני לא משוגעת," אני מסננת בחזרה, ומסתובבת אל החלון כדי לנזוף בג'יימי שסיבך אותי בבלגן הזה. אלא שהוא כבר חוטף צעקות ממישהו שאני בכלל לא מכירה.
אבל שיט... הייתי מתה להכיר אותו...
הגבר הזה יפהפה, על אף העובדה שזעם גורם ללחיו החיוורת להאדים. הוא גבוה בכמה סנטימטרים מג'יימי, שמתנשא לגובה של יותר ממטר ושמונים, ואני מלקקת את שפתיי, כי פאק, הוא מסוג הגברים שהייתי שמחה להעניק להם את בתוליי. אבל הייתי מכריחה אותו להוריד את המסכה המטופשת הזאת שמסתירה את הצד הימני בפניו. אם כי גם המסכה די סקסית. המוח שלי ממשיך לעבוד במהירות, מדמיין את כל התנוחות האפשריות שראיתי השבוע באתרי הפורנו, כשניסיתי לגמור לבד.
אבל כשהוא פונה אל ניידת המשטרה המתרחקת, כל הזעם מתמוסס מהצד הגלוי של פניו, והכול משתתק סביבי. החזה שלי מתרחב עם אוויר נחוץ ביותר והראייה שלי מצטמצמת ומתמקדת רק בו. הוא אומר משהו שאני לא מצליחה לפענח, אבל כששפתיו יוצרות צורת עיגול מושלם, אני מקמרת את שפתיי בצורה זהה. מבטו הכהה והמהפנט גורם לי להישען לאחור בשלווה במושב, עד שהניידת פונה מרחוב טולוז ומשאירה אותו מאחורה.
אני ממשיכה לנסות לדמיין את צלליתו בחלון הכהה, ותוהה מי האיש שהצליח להשקיט את מוחי בפעם הראשונה מאז שאבי נרצח.
פתיחה
סול
היום
כשהיא צוחקת, אני מדמיין שאני דוחף את הזין שלי במורד גרונה, דמעות מנצנצות על פניה היפהפיות עד שאני גומר.
אבל כשהיא שרה... פאק, כשהיא שרה... זאת אקסטזה אמיתית.
ממקומי בתא התיאטרון מספר חמש, אני שומע היטב את הסופרנו היפהפה כשהיא מבצעת בצורה מושלמת את ז'ה וּו ויוְרָה מ״רומיאו וג'ולייט״ של שארל גונו. עיניי נעצמות ברוגע מוחלט כשהמוזה הקטנה והיפה שלי שרה כל צליל בצורה מדויקת.
זה המופע האחרון של האופרה המסוימת הזאת לבוגרי לימודי האופרה בקונסרבטוריון למוזיקה בורדו. הם הופיעו כל ערב במשך שבועות בתיאטרון הבית שלהם, בבית האופרה הצרפתי החדש, אבל זאת הפעם הראשונה שהמלאך שלי מופיעה בתפקיד הראשי. עברה עליה שנה קשה, והיא התאמנה ללא הרף בפרטיות חדרה כדי שיקדמו אותה מתפקיד ממלאת המקום.
הערב, כשאור הזרקורים עליה, סקרלט מוכיחה לבמאי הנכלולי שלה — ולשאר האודיטוריום — שמלכתחילה הגיע לה התפקיד הראשי.
"סול," אחי התאום בן דוחק בי בשקט לידי, מנתק אותי מההופעה ומחזיר אותי לפגישה שלנו.
מסכת גולגולת לבנה כעצם מכסה את החלק הימני של פניו, בדיוק כמו אצלי. אני לא יכול לראות את שערו השחור או את עיניו הכחולות בחשכת התא שלנו, אז אני לא טורח לפנות אליו. להסתכל על בן זה כמו להביט במראה של עתיד שמעולם לא היה. המציאות מעולם לא הוטחה בפניי כמו עכשיו, כשמולנו יושב אחיו של האיש ששרף את העתיד הזה.
לפני עשר שנים, נאלצתי לרצוח את אחיו של ראנד כדי לברוח ממנו. הייתי רק בן חמש־עשרה. ראנד יודע שמה שאחיו עשה היה בלתי נסלח. אני בהלם שיש לו ביצים לבקש את הפגישה הזאת אחרי כל השנים האלה, כאילו ההיסטוריה של המשפחות שלנו לא הוכתמה בדם באופן בלתי הפיך.
מה שבטוח זה שאני לא מצליח להתגבר על זה. זעם מבעבע בעורקיי מאז תחילת הפגישה הזאת, אבל הבלונדיני הטיפש הפתטי שמולנו לגמרי לא מודע לכך.
להגנתו ייאמר שהוא לא אמור לצפות הערב לאלימות מצידי. לא כאן. ועד כמה שנעים לי לפנטז שאני תולה אותו על החבל של המסך במהלך ההפסקה, זה לא משהו שאוכל לבצע. בית האופרה הוא השטח הניטרלי שלנו, אז אין לו מה לדאוג. חוץ מזה, הגורל הדפוק שלי הוא לא בדיוק אשמתו של ראנד שאטֶלָה. זו אשמת משפחתו.
למרות העובדה שראנד הוא האחרון למשפחת שאטלה ויורש ההון שלהם, הוא נמלט מניו אורלינס אחרי כל מה שקרה בין המשפחות שלנו. כבר כמעט עשור שהוא לומד בניו יורק ומטייל בעולם, בורח מהחובות שלו ומשאיר את הצד שלו בניו אורלינס לטיפולו של הסגן של אביו המת, ז'ק בארון.
כלומר, בארון היה אחראי. הוא בהחלט כבר לא.
המחשבה המענגת גורמת לי לחייך בזחיחות מאחורי המשקה שלי, עד שאני מבחין שראנד מחייך אליי בתקווה. שיניו הלבנות המסנוורות נוצצות באור העמום, ושערו הבלונדיני בוהק בצבע זהב, כמו של המלאכים התמימים הצבועים מעל לנברשת הבדולח הגדולה במרכז התקרה של בית האופרה. זה מרגיז בטירוף.
"היא יפה, נכון?" חיוכו המטומטם של ראנד קורץ אליי כשהוא מתנהג כאילו הוא שותף לאיזו בדיחה פנימית. "הזמרת... קול מדהים."
"יפה?" אני שואל כשאני מערבב את המשקה שלי. הברמנים של מאדאם ג'י תמיד דואגים להזרים לי משקאות במהלך הפגישות שלי, אבל אפילו קוקטייל הקוניאק המשכר לא יכול לעזור לי לסבול את האידיוט הזה. "יפה זה עלבון." המילים האחרונות נורות מפי לפני שאני מצליח לעצור אותן, ואני בולע את שארית המשקה.
"סול," הנזיפה העדינה של בן מצליחה רק בקושי להזכיר לי את המעמד שלי. אבל מבטו המחושב והערמומי של ראנד חותם את העסקה. בעיקר כשהוא נשען קדימה כאילו סוף־סוף יש לו עם מה להתמקח.
"יש לי הצעה, אבל היא תהיה בתמורה לבניית מלון שאטֶלָה ברובע הצרפתי וכמובן גישה חופשית לנמל נולה."
לפני שאני מספיק להגיב בזעם, בן לוחש לו בחספוס, "אמרנו לך, ראנד. הנמלים והרובע הצרפתי הם שלנו. חוץ מנמל נולה, כל דבר בצד השני של הכביש המהיר שייך לשאטֶלָה, כמו סנטרל סיטי, רובע גארדן —"
"אתה מקבל את כל הפרחים הקטנים והיפים," אני אומר במבט זחוח שגורם לראנד להזדעף.
בן מניד בראשו וממשיך. "ככה זה היה בעשור האחרון, הודות לאחיך. המשפחה שלך הסכימה להפסקת האש —"
"לא, אחי לורָן היה זה שהסכים," ראנד מתקן אותו. "ואז הוא הרג אותו מייד לאחר מכן." הוא מצביע עליי באגודלו ואני מרים את הכוסית הריקה.
"העונג היה כולו שלי, שאטֶלָה."
ההבעה המאושרת, שאני יודע שהיא מסכה, נשמטת מפניו כשהוא מצמצם את עיניו לעברי. "חתיכת בן —"
"הכול במסגרת הפסקת האש, אם יורשה לי להוסיף," בן אומר ומן הסתם מנסה להשתיק אותנו לפני שאקלקל את הפגישה שלא מעניינת אותי. "אתה רוצה להמית קלון על השם של אחיך על ידי הפרת ההסכם שלו? הוא היה זה שכתב את הסעיף שאפשר להשיב בעין תחת עין על כל התקפה על בן משפחה."
"אני חושב שאחיך יצא בזול," אני גונח.
ואז, כאילו הגוף שלי מאשים אותי בגורלי, גירוד פנטום מתעורר בעור המצולק של זרועי הימנית. אבל כל תשומת ליבי ממוקדת עכשיו בלקרוא תיגר על ראנד. פגעתי בעצב חשוף, אבל הוא יודע שאי אפשר לגעת בי כרגע. זו לא אשמת אף אחד מאיתנו שאחיו חתם על ההסכם הזה, ותוך כדי כך הפר אותו באופן פעיל, מה שהביא עליו את עונשו. אם ראנד ירצה לנקום, הוא יפגע בכבוד אחיו המת. שלא לדבר שאם ראנד יתקוף אותי ראשון, אוכל להשיב בעין תחת עין. על פי תנאי ההסכם של אחיו, כמובן.
מורת הרוח של אחי היא מוחשית. זה לא שהוא בוטח בראנד. בן פשוט רוצה שהפגישה הזאת תסתיים ללא דרמות. אבל זאת הפעם הראשונה אחרי עשר שנים שהמשפחות שלנו מדברות. היה צפוי שהמצב יהפוך להיות לא נוח.
בן מעולם לא התעניין בפרטים הפחות נעימים שקשורים בשמירה על ביטחון, שגשוג ונאמנות של העיר. אני רגיל לחלק הזה. הוא לוחץ ידיים. אני משתמש באגרופים. משא ומתן זה התחום שלו — להגן על אנשינו באמצעים כלכליים ומשפטיים. אני אחראי על הביטחון ושולט באמצעים פיזיים וידע. הצללים שלי עובדים בשיתוף עם מאדאם גסטוֹנוֹ מהבר שלמטה. יחד, אין טובים מאיתנו באיסוף סודות מכל הרובע הצרפתי ומעבר לו. סחטנות עובדת לא פחות טוב מאגרופים. לפעמים יותר טוב.
"משפחת בורדו לא מגיעה מערבה מהכביש המהיר," בן מזכיר לו. "משפחת שאטלה לא מרחיקה מזרחה או לנמל נולה. מלון ברובע הצרפתי לא יעבוד, כי האנשים שלנו לא מנהלים עסקים משני הצדדים. אלא אם כן יש הזמנה ואלא אם כן צד אחד גורם נזק לצד השני."
אני מחייך בזחיחות. "ולחשוב שאפילו לא הייתי צריך לחכות להזמנה או לעזוב את רובע גארדן בשביל נקמה, כי אחיך המזדיין חטף אותי —"
"הנקודה היא זאת," בן מתערב. "הפסקת האש נועדה להגן על האנשים שלנו. האימהות שלנו ניסו לגשר על סכסוך של מאות שנים בין המשפחות שלנו כשהן שלחו את שלושתנו לאותה פנימייה, וזה נכשל כישלון חרוץ. לורַן אולי מת, אבל כולנו יודעים שסול הוא הוכחה חיה שהמשפחות שלנו שוות עכשיו."
צד ימין של פניי בוער מתחת למסכה שלי, וראנד מתכווץ. אני לא בטוח אם זה בגלל האובדן שלו או שלי. אומנם היינו חברים כילדים — לפני שהשתמשו בי כקלף מיקוח — אבל זה לא אומר שהנאמנויות האלה שרדו את מות אחיו, לא משנה כמה שאטלה הבכור היה מפלצתי.
ראנד נאנח בחרטה, ואני שוב מנסה להתעלם ממנו כדי להקשיב לאריָה. אבל יש בקולו נימה מאנפפת שקשה לי להתעלם ממנה.
"אני יודע. אני לא בעניינים כבר עשר שנים, אבל לא תמיד היינו יריבים. חשבתי שלפחות אציע לך היכרות איתה, אם אתה מעוניין."
"איך אתה בכלל מכיר את סקרלט דיי?" אני נוהם את השאלה לפני שאני בכלל שם לב שאני מדבר.
שפתיו של ראנד מתעקלות בחיוך גאה. "לא ידעת? לֶטי ואני מכירים שנים. אפשר לומר שהיינו אהובי ילדות."
כל מילה שהוא מוציא מהפה גורמת לי להדק את אחיזתי בכוס הריקה שלי. אני משחרר את אצבעותיי, בזו אחר זו, כשאני חושב איך להגיב. אם אשבור עוד כלי זכוכית עתיק, מאדאם ג'י תפשוט לי את העור ותאכל אותי חי, ושום דבר לא יציל אותי הפעם.
"איך?" אני עונה לבסוף, ומוחי עדיין לא מסוגל לקלוט את החדשות. "שלושתנו מבוגרים ממנה בכמה שנים ולמדנו בצרפת. המשפחה של סקרלט היא במקור מאזור הרי האפלצ'ים."
הגבות של ראנד מתרוממות ואני מרגיש את בן נדרך. חשפתי יותר מדי.
"אתה יודע הרבה על לטי שלי, נכון?" אני חש דחף עצום לרסק את הכוס שלי בפניו המרוצות, אבל מחכה בחוסר סבלנות להסבר שלו. "אבא של סקרלט היה מוזיקאי נודד. היא נסעה איתו לכל מקום, גם כשהוא ניגן בקיץ ברובע הצרפתי. אני מופתע שבכלל יש לה כסף לשלם על הלימודים בקונסרבטוריון הזה. לא זול אצל משפחת בורדו."
"אנחנו מעניקים הרבה מלגות," בן אומר, למורת רוחי. "מיס דיי זכתה במלגה אחרי שאבא שלה הלך לעולמו."
"נכון, הוא נרצח. סקרלט המסכנה." דאגה מעיבה על פניו כשהוא מעיף בה מבט, אבל אני לא נותן לו לחמוק בכזאת קלות.
"הוא נרצח ברובע גארדן," אני עונה ומרים את הגבה השמאלית שלי. אבל נראה שראנד לא מבחין בטון המאשים בקולי. "הרובע שלך."
"זה נורא. אתם יודעים, אבא שלה מאוד מצא חן בעיני אבא שלי ואחי כשהם ראו אותו מנגן, לפני שהם איבדו את הגישה מערבה מהכביש המהיר. פגשתי אותה בקיץ באחת ההופעות שלו, והיינו בלתי נפרדים עד שנאלצתי לחזור לבית הספר. חבל שהם כבר לא כאן כדי לראות אותה." הוא נועץ בי מבט רב משמעות, ואז מביט נוגות בסקרלט, על הבמה. "הם היו שמחים לראות את לטי הקטנה פורחת. היא גם ראויה לזה."
כשראנד מסתובב בכורסת הקטיפה שלו כדי להביט בשנינו, עיניו של בן מרצדות לעברי דרך המסכה שלו. הוא מצמיד יחד את אצבעותיו וממשיך.
"הסכסוך הזה גזל הרבה מאוד מהמשפחות שלנו. בגלל זה הפסקת האש שלנו כל כך הכרחית. ובגלל זה אנחנו צריכים לסרב להקמת מלון של משפחת שאטלה ברובע הצרפתי. חוץ מהעובדה שבניית המלון תגרום להרס בניינים עם היסטוריה עמוקה, עדיף למשפחות שלנו לעשות עסקים בצדדים נפרדים של העיר. כפי שהסכמנו."
שפתיו הדקות של ראנד מתהדקות לקו ישר והוא מחזיר את מבטו לבמה. רעב זהה לזה שאני חש בתוכי ניכר במתח שסביב עיניו. אני נועץ בצד ראשו מבטים רצחניים. אם הוא היה יודע מה תלוי במרתף שמתחת לבמה, הוא היה מוחק את המבט המוקסם הזה מפניו. סקרלט דיי היא שלי. אחד מהאנשים שלו נאלץ ללמוד את זה בדרך הקשה.
ראנד מסתובב אלינו בחזרה וסוקר בעיון את התא. "תמיד חשבתי שזה מסקרן שהמשפחה שלכם עורכת כאן פגישות. אבל אני חייב לומר — עם הופעה כמו זו שמיס דיי נותנת, אני יכול להבין למה אתם רוצים שבית האופרה יהיה השטח הניטרלי שלכם."
ובגלל שאני אף פעם לא עוזב אותו.
המשפחה שלי קבעה את ביתה בבית האופרה הצרפתי החדש מאז שקנינו את האדמות החרוכות שעל שמו נקרא בשנת 1920. המבנה המקורי נשרף כמעט לחלוטין, וכשהבעלים המקוריים לא קיבלו פיצויים מהביטוח, המגרש נותר ריק. סבתא־רבתא שלי הייתה נסערת בשל חורבנו של בית האופרה הצרפתי המקורי, והגברים לבית משפחת בורדו מעולם לא יכלו להגיד לא לנשותיהם. בן הוא הדוגמה המושלמת לכך עם אשתו מגי, בתה של מאדאם ג'י.
אבל לא רק שסבא־רבא שלי רצה לרצות את אשתו, הוא ראה בכך הזדמנות פז עם החלת חוק היובש. הוא קנה את חלקת האדמה של בית האופרה הצרפתי הישן ובנה מחדש העתק כמעט מושלם, עם אמצעי בטיחות טובים יותר. הם מכרו את אחוזת בורדו הישנה ברובע גארדן, וג'רמיה בורדו הפך את בית האופרה הצרפתי החדש לקונסרבטוריון לסטודנטים למוזיקה, כדי שסבתא־רבתא שלי תוכל ללמד ולחיות את התשוקה שלה מסביב לשעון. הוא אפילו עיצב את מעונות הסטודנטים ואת אגף המשפחה שבן ומגי חיים בו כעת.
אבל מעבר לכך, הוא ניצל את מיקומו המעט גבוה יותר של הרובע הצרפתי ובנה מתחת למבנה החדש מבוך של מנהרות ומרתפים חסינים לשיטפונות, שאף שימשו את המשפחה בעת תקופת היובש. הוא ניהל את המזקקה הלא חוקית שלו מהבר הלא חוקי, מאסק, שנבנה מתחתיו. אבותיה של מאדאם ג'י סגרו איתו עסקה והם הבעלים של המקום ומנהלים אותו מאז. מוטיב המסכות שהוגדר אז הגן על הפטרונים מפני העמדה פוטנציאלית לדין אם אי פעם ייתפסו — מה שמעולם לא קרה. וכעת הוא מגן עליי.
ברגע ששוחררתי כנער ממחלקת הכוויות, עזבתי את אגף המשפחה שלמעלה והפכתי את המרתפים והמנהרות לבית שלי. המקומות היחידים שבהם הסתובבתי כעת היו המרתפים, המנהרות, בית האופרה ומאסק. אני לא הולך לשום מקום בלי המסכה, אז זה הבית שלי. זה המקום שבו אני מרגיש הכי בנוח, ושבו הבושה שלי אינה מוצגת מול כל העולם.
זאת הסיבה שבגללה יכולתי לשמוע את קולה המתוק של סקרלט יום וליל. מלאך המוזיקה שלי עובדת קשה. בשבועות האחרונים היא עוררה השראה בי, שד בפני עצמו, יותר מכל קול או מלחין שחקרתי בשנים האחרונות. שארל גונו בכבודו ובעצמו היה הורג כדי לשמוע אותה שרה את השירים שלו עכשיו. אני יודע שאני עשיתי את זה.
צליליה האחרונים של האריה מהדהדים באולם ואצבעותיי מגרדות מרוב רצון להצטרף לתשואות הרמות. הודות לאור הזרקורים, הראייה הלקויה שלי עדיין מצליחה לראות את הברק הזהוב־אדום בכל תלתל שחור פראי. עור השנהב שלה בוהק תחת קרני האור החמות, והתדהמה שעל פניה עוצרת נשימה.
אחרי אינספור חזרות ואימוני קול, ידעתי שהיא תעיף את הגג. אני רוצה להריע לה, אבל הפגנת חולשה בפני שאטלה רק תצייר מטרה על גבה. ואת זה עשיתי כבר יותר מדי פעמים.
לתת לבן משפחת שאטלה — כל שאטלה — יתרון, זה אומר גזר דין מוות. לא ארשה שסקרלט תהיה לכודה בלב שדה המוקשים שלנו.
אבל זה לא עוצר את ראנד.
המשך העלילה בספר המלא
