פרולוג


ג'וליאן


אימא שלי תמיד נתנה לי לבחור את הענפים בעצמי. הייתי מסתובב ביער הקטן שמאחורי הבית שלנו ומחפש את הענף הכי קטן שיכולתי למצוא. הוא היה צריך להיות עבה מספיק כדי שיחליף את החגורה, אבל כזה שיכאיב פחות ממנה.
ואז היא הייתה מכה אותי עד זוב דם.
״זה יכאב רק קצת, פיקולו,״ היא הייתה ממלמלת.
אחר כך היא הייתה מתנצלת ולוקחת אותי לאכול גלידה.
שוקולד מריר עם פטל. הטעם האהוב עליה.
לפעמים הגיע לי לקבל מכות. התמרדתי למחשבה שנגזר עליי ללכת בדרכו של אבי. שאצטרך לקחת על עצמי את הניהול של העסק לניקוי יבש שהסבים שלי הקימו מאפס אחרי שהיגרו לכאן מקלבריה. בפעמים אחרות הייתי צריך לחפש את הסיבה למכות עמוק יותר.
בכל פעם שאבא שלי היה מגיע הביתה אחרי שספג לעג והתנשאות מצד הלקוחות שהוא ניקה להם את הכתמים, הוא היה מכה את אימא שלי עד שכל הגוף שלה התכסה בחבורות. הקירות בבית היו דקים, ואני שכבתי ער ושמעתי את הקולות. יבבות חנוקות של אישה וקללות של גבר כועס. תמיד ידעתי שבקרוב מאוד היא תיכנס לחדר שלי, שערה השחור כדיו משוך לאחור, מתוח כמו החיוך שלה, ואז היא תעביר את העינויים שספגה הלאה.
במובן הזה המשפחה שלי תמיד הייתה צפויה — שואבים את הכוח ממי שחלש מכדי להחזיק בו.
אולי זאת הסיבה שהתחלתי לצפות בגניבה בשיעורי ההפקידו1 שהתקיימו בקצה הרחוב שלנו. צפיתי בהם מתאמנים ותהיתי איך מרגיש מי שיש לו כזה כוח. איזו הרגשה זאת להחזיק בשליטה ביריב שלך ברמה שאין בך פחד להיפגע.
הייתי מדמיין לעצמי איך אני לומד להשתמש במקל הקצר או במוט ומכסח לאבא החרא שלי את הצורה, מוודא שהוא לא יוכל לגעת באימא שלי שוב לעולם.
אם יהיה לה קצת שקט, אולי גם לי יהיה.
זה יכאב רק קצת.
אני מתנער מהזיכרון, מניח לו להתפוגג אל הפינות המרוחקות של המוח שלי, שם אני משאיר אותו נעול היטב, ואז אני מזדקף מהקיר שנשענתי עליו בחדר האפלולי והנסתר בבית שלי. הברזנט שתליתי מוקדם יותר מהתקרה מכסה את הרצפה ויוצר סוג של בועה מסביב לגבר הכבול לכיסא באמצע החלל שיצרתי.
הנשימה שלו כבדה והצליל מלווה רק בלחשושים של איזבלה, הפיתונית שלי שאורכה כשבעה מטרים והיא מתפתלת לו בין הרגליים ומתחילה לטפס עליהן. כשהיא מגיעה לשוקיים שלו הוא נרתע וקופץ, החליפה שלו, שהייתה קודם מגוהצת למשעי, ספוגה עכשיו בזיעה.
״זהירות,״ אני מצקצק. ״היא אוהבת שמתנגדים. זה מרגש אותה.״
אני משפשף את הלסת שלי, זיפים בני שלושה ימים מגרדים תחת אצבעותיי, ואני נאנח, מכניס יד לכיס ומוציא משם את מוט המתכת הקפיצי שיוצר במיוחד עבורי. אני לוחץ על כפתור בצד והוא מתארך עד לגודל מלא, הקצוות הכסופים מנצנצים על רקע המתכת השחורה. אני מסובב אותו בתוך כף ידי ומתקרב אל האיש.
״ב...בבקשה,״ הוא מתחנן.
גיחוך נמלט לי מהפה כשאיזבלה ממשיכה לפתל את עצמה מסביב לגוף שלו.
״הנימוסים שלך ללא רבב, סמואל. אני משער שאפשר לצפות לזה מהבן של איש עסקים אמיד,״ אני אומר באיטיות. ״אבל הם לא מועילים לי בכלום.״ קול צעדיי הנוקשים נעצר כשאני נעמד מולו, השרירים שלי מכווצים בציפייה. ״אתה יודע למה אתה כאן?״
הוא מקמט את המצח, אגלי זיעה קטנים מטפטפים על פניו החיוורות. ״אני כאן רק בשביל הבחורה,״ הוא עונה בצרידות והשפה התחתונה שלו רועדת. ״אמרו לי לבוא. אני —״
״הבחורה, וכל מה שקשור אליה — זה שלי,״ אני אומר בעיניים נוצצות.
אני מניף את המוט למעלה ומסובב אותו בתנועה חדה, מתענג על הפחד שנשקף מהעיניים הכהות שלו.
״אל תדאג,״ אני מחייך. ״זה יכאב רק קצת.״


1


יסמין


״הוא לא נראה חולה.״
המילים חודרות לי דרך הבגדים ודוקרות בחזה שלי.
לולא חינכו אותי להיות תמיד מנומסת ולשמור על שפה נאותה, הייתי מתפרצת ואומרת משהו עוקצני כמו...
אולי תקלטי מה קורה סביבך, דבי, את נשמעת מטומטמת.
במקום זה אני נושכת את פנים הלחי שלי, מרימה את כוס המים ומניחה למשקל הבדולח בידי ולנוזל הצונן על שפתיי להרגיע אותי.
וחוץ מזה, אני בטוחה שדבי, הרעיה הצעירה והנוצצת של מושל ניו יורק, לא התכוונה שאני אשמע את מה שהיא אמרה. ואולי בעצם כן. זאת גסות רוח מצידה, לנוכח העובדה שאנחנו בבית שלי, אבל נראה שלא לכולנו יש את הנימוסים הדרושים.
אני עוקבת אחרי המבט שלה, לאורך שולחן האוכל העשוי מעץ בגוון הקפה, עד שהמבט שלי מגיע לאבא שלי, שיושב בראש השולחן, עורו השחום נראה חיוור ומרוט. שקיות שחורות מתחת לעיניו העייפות וכתמים סגולים מסגירים את העובדה שלמעשה, הוא דווקא חולה מאוד.
אבל אני משערת שמי שלא הקדיש שנים לבחינה מדוקדקת של כל השינויים המזעריים בכל אחד מתווי הפנים של אבא שלי עשוי לחשוב שהוא פשוט מאוד עייף. ובשביל גבר שמחזיק ומנהל חברה ששווייה כמה מיליארדי דולרים ושולטת ברוב ענף התכשיטים בעולם, תשישות היא בעצם מצב נורמלי.
אני בטוחה שאבא שלי ישמח להאמין שאנשים לא יכולים להבחין בשינוי במצבו הבריאותי.
הלב שלי נחמץ מקנאה, ורק לרגע הייתי רוצה להחליף מקומות עם מישהו אחר בחדר, לא חשוב מי, אם זה היה מאפשר לי להעמיד פנים שאבא שלי עדיין בסדר.
דג האמנון מהמנה האחרונה שאכלנו מאיים לטפס לי בחזרה בגרון והבחילה הופכת לי את הבטן, כי אני יודעת שאת המשאלה שלי אי אפשר למלא. הם אולי לא רואים את השינויים, אבל אני בהחלט רואה אותם.
אני רואה את זה בתנועות הנוקשות והחדות שלו, כאילו יש איזו אחיזת בטון שלופתת את עצמותיו והוא לא מצליח להיחלץ ממנה.
אני רואה את זה בזוויות השפתיים המופנות כלפי מטה כשהוא חושב שאף אחד לא מסתכל, כשהוא מתרכז בפעולות קטנות ושגרתיות שכולנו לוקחים כמובנות מאליהן בחיי היום־יום שלנו.
ויותר מהכול, אני רואה את זה בהיעדר הנוכחות שלו, בכל פעם שהוא מתרחק ומסתגר, מנסה לחסוך ממני את הצורך לראות איך ההקרנות וטיפולי הכימותרפיה צורבים את ורידיו ומחרבים הכול במסלולם.
זה מה שהסרטן עושה. הוא אוכל אותך מבפנים ולא מעניין אותו בכלל מי אתה. ממש לא אכפת לו אם אתה מחזיק את העולם בכף ידך או אם יש לך יותר כסף מאלוהים.
הוא ניזון רק מהמוות.
והמוות תמיד מנצח, כך או אחרת.
המבט שלי נע מאבי אל דלתות הזכוכית בקיר המרוחק הנפתחות אל האזור האחורי של האחוזה שלנו. הכוכבים נוצצים בשמיים השחורים ואני מתמקדת בדרך שבה הנורות הכחולות כהות של הבריכה הגדולה מטילות זוהר מכושף על הכול.
הכול, רק לא להתרכז בבעיות שנדמה שאני לא יכולה לפתור.
דבי מצחקקת ואני מפנה את המבט שלי אליה ומביטה בה מתחנחנת אל הגבר שיושב לידה.
ג'וליאן פרצ'י.
העיניים הכהות שלו, שחורות כמו תהומות ללא תחתית, כבר מסתכלות לי בעיניים, חורכות חורים במסכת הנימוס הצייתני שלי ומפשיטות אותי עד שאני מרגישה כמו ילדה קטנה וחסרת ערך, מוכנה להירמס תחת סוליית הנעל שלו.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהוא בא הנה, כשאבא מינה אותו לתפקיד סמנכ״ל התפעול של החברה שלנו הסולטנים. הייתי אז בת חמש־עשרה, ובדרך אופיינית לילדה הטיפשה והתמימה שהייתי לפני שמונה שנים, התאהבתי בו. הוא היה גבר בן עשרים ושמונה, צמא כוח, ובכל פעם שחזרתי הביתה מהפנימייה לחופשות החגים, הערצתי אותו כמו איזה גיבור־על, מסונוורת מהיופי ומהכריזמה שזלגה מכל נקבובית בגופו.
אבל הספיקה פעם אחת שבה שמעתי אותו ללא ידיעתו מנסה לשכנע את אבא שלי לנעול ולבודד אותי, כדי לשים סוף לפרפרים שהיו לי בבטן בנוכחותו.
היא מזיקה לעסקים. אסור לך לתת לבת שלך להיכנס ולהסיח את דעתך כשאתה אמור להתרכז במה שקורה כאן. חבל שהיא לא בן. למי תוריש הכול?
ההערה האחרונה הייתה גם המסמר האחרון בארון ההתאהבות שלי בג'וליאן פרצ'י, וכל מה שהרגשתי אחר כך היה פחות או יותר שנאה.
לא הפסד גדול, האמת. ממילא בשלב ההוא כבר הייתי מרוכזת כל כולי בחבר הכי טוב שלי.
אני מצמצמת עיניים אל ג'וליאן, הרוגז מעקצץ בעורי כמו סיכות קטנות. הוא מחייך חיוך זחוח, מרים את כוס היין שלו ומטה אותה לעברי, הקעקועים על כף ידו השנייה זזים כשהוא מותח את מפרקי אצבעותיו ומעביר אותם בשערו השחור והמבולגן.
טיפת מים קטנה מתיזה לי על גב כף היד, ואני ממהרת להניח את הכוס ולהסיט את עיניי מהמבט המשועשע של ג'וליאן, תוחבת את האצבעות הרועדות שלי מתחת לירכיים.
הטלפון שלי רוטט לי על הברכיים. אני משפילה מבט ורואה שקיבלתי הודעה מהגבר שכבש את ליבי עוד כשהיינו ילדים.
איידן: את יפהפייה.
הלב שלי מפרפר ואני מחייכת בניגוד לרצוני, סורקת את החדר ומחפשת אותו. אימא שלו עומדת בפינת החדר, שערה הבלונדיני אסוף בפקעת מהודקת, כמו שכל נשות הצוות בבית נדרשות לעשות, והמבט שלה מושפל. הוא עובד איתה הערב?
״יסמין,״ קולו הנוקשה של אבא שלי חודר מבעד לערפל המחשבות. אני מרימה את מבטי במהירות ופוגשת את העיניים של עשרים האנשים שיושבים סביב השולחן ומביטים בי.
״סליחה.״ אני מכריחה את עצמי לחייך, מרימה ידיים ואוחזת בכוח בסכין ובמזלג. ״לרגע לא שמתי לב על מה דיברתם.״
״המושל שאל מה דעתך על הרכישה החדשה של אבא שלך.״ הקול של ג'וליאן קר, ועם זאת חלק כמו חמאה, ומעורר צמרמורות לאורך עמוד השדרה שלי. זאת ממש גסות רוח מצידו, להסתובב בעולם עם קול כזה ועם פרצוף כזה, כשהנשמה שלו רקובה כל כך. הוא מסתכל על המושל קאסום ומחייך חיוך עוקצני. ״ליסמין אין שום מושג על מה שקורה בעסקים שלנו. בשנים האחרונות היא חגגה ב...״ הוא מסתכל עליי. ״איפה זה היה? קולג' באורגון?״
המזלג שלי מקרקש על הצלחת כשאני מניחה אותו ומפנה מבט אל המושל קאסום. השיניים שלי חורקות מעוצמת המאמץ הנדרשת ממני כדי לא לזרוק את הסכין מעבר לשולחן בתקווה שהיא תדקור את ג'וליאן בלב הקר והמת שלו.
בניגוד למה שכולם חושבים, אני דווקא כן יודעת מה קורה בעסקים של אבא שלי. הוא אולי מנסה לגונן עליי מפני כל זה, אבל כשאת גדלה ליד איש עוצמתי כמוהו, אין מנוס מלראות ולשמוע לא מעט על עסקאות שמתבצעות ״מתחת לשולחן״.
שלא לדבר על זה שכשאדם כמו ממפי רומנו, שידוע כקאפו של המאפיה האיטלקית, מגיע לביתנו באופן אישי כדי להביא מתנות בכל שנה בחגים, זה לא בדיוק מעיד על עסקים ״מעל לשולחן״.
אבל בעיני רוב העולם אבא שלי פשוט מומחה בשיווק הרעיון של אהבה שבאה לידי ביטוי בתכשיטים יקרים להחריד. מספיק להזכיר את שם המותג שלו כדי לעורר התפעלות באנשים, אבל אם מוסיפים לזה גם את הסלוגנים ואת מיליוני הדולרים שמושקעים מדי שנה בשיווק של יהלומי הסולטנים בערוצי הטלוויזיה ובשלטי חוצות, זה כבר הופך את אבא שלי לנער הפוסטר של כל מה שזוהר, נוצץ ואלגנטי.
הסולטנים — להפוך את האהבה שלכם ליהלום מלוטש.
״אני לא מתיימרת לדעת את פרטי הפרטים של העסקים של אבא שלי,״ אני אומרת, ומדגישה את המילה שלי במיוחד בשביל ג'וליאן. ״אבל אם אתה שואל לדעתי על ההשלכות המוסריות של המשך הסחר ביהלומים באזורי עימות, אני לגמרי אשמח לשתף במחשבות שלי.״
מישהו נושף לשמאלי והעיניים שלי נמשכות שוב אל ג'וליאן. הלסת החדה שלו זזה והתנועה מדגישה את הזיפים על פניו השזופות.
עכשיו תורי לחייך בזחיחות, וזה מה שאני עושה, מרימה את זווית הפה שלי ומביטה בזעם על האיש שנחשב ליד ימינו של אבא שלי. הוא מצמצם את העיניים והרוגז חולף על פניו לרגע, כמו הבזק של מצלמה. אני מתמלאת שביעות רצון כשאני רואה שההערה שלי הצליחה לעצבן אותו, בדיוק כמו שקיוויתי שיקרה.
אחרי הכול, אמרתי בקול רם את החלק החשאי, החלק שלא אמורים לדבר עליו אף פעם.
כולם מסביב לשולחן הזה יודעים שגם אם שמים תגית ״ללא עימות״ על היהלומים שהחברה מוכרת, זה לא באמת אומר שהם הגיעו מאזורים שאין בהם עימות. מנהל הפיקוח פשוט... מאשר אותם. ואני מכירה את העסקים של המשפחה שלי מספיק טוב כדי לדעת שהפיקוח הוא יותר מסך עשן ממציאות. ככה זה מאז שסבא שלי היגר לכאן מלבנון והקים את חברת הסולטנים בעשר אצבעות, רקם קשרים עם כל מי שצריך כדי להשיג גישה לענף היהלומים.
אבא שלי מפר את המתח שעומד באוויר ומגחך. ״בימינו, בנות יוצאות ללמוד בקולג' וחושבות שהן מוכנות לכבוש את העולם. זאת רק עוד דוגמה למה גברים מנהלים את המדינה ונשים אמורות להישאר בבית ולטפל בילדים.״
חום מבעיר לי את הלחיים ואני משפילה מבט לחיקי. אני לא באמת נבוכה. אני רגילה להצהרות המיושנות של אבא שלי, ולמרות מה שהוא אומר, אני יודעת שהכוונות שלו טובות. הוא אולי לא אדם טוב, אבל הוא תמיד היה טוב אליי, ואני אוהבת אותו למרות הדעות האלה והאסטרטגיות העסקיות הלא לגמרי מוסריות שלו.
מדהים עד כמה אנחנו מסוגלים להעלים עין, ומה אנחנו מוכנים לעשות, כשמדובר באנשים שאנחנו אוהבים.
העיניים של אבא שלי מתרככות כשהוא מסתכל עליי. ״את תהיי אימא נהדרת עם הלב הטוב שלך, חָבִּיבְּתִי.״
האמת היא שאני בכלל לא רוצה להיות אימא. כל מה שאני רוצה לעשות זה לצלם. אבל זאת לא נחשבת קריירה ראויה עבור הבת של עלי כארם. למען האמת, אני לא בטוחה שיש איזושהי קריירה שתיחשב לראויה. אבא שלי ממש ישמח לחשוב שאני בבית לתמיד, ושגמרתי עם כל ״חווית ההשכלה הגבוהה״ שלי.
ג'וליאן רוכן קדימה ומדבר עם אבא שלי, בשעה ששאר המכובדים מסביב לשולחן פוצחים בשיחות הרדודות שלהם שאין להן שום משמעות וכל מטרתן רק ללטף להם את האגו, וככה פתאום, כולם שוכחים ממני.
הטלפון שלי רוטט שוב.
איידן: אני כבר מת לגעת בך.
אני מרימה אצבעות לשפתיי והבטן שלי מבעבעת מהתרגשות כשאני מנסה לחשוב על דרכים לברוח מהארוחה המשמימה הזאת ולמצוא את איידן. כפות הרגליים שלי מתופפות על רצפת השיש של חדר האוכל ואני מסתכלת מסביבי. הכול בתוכי מתנועע באי־שקט.
נראה לי שאני אצליח לצאת מכאן בלי שמישהו ישים לב.
אבל אני לא, כי לא משנה כמה אני רוצה, הנימוסים שהוטמעו בי מלידה שולטים בי. רק אחרי שכולם גומרים את הקינוח והגברים ניגשים אל חדר העישון של אבא שלי, אני מחזיקה את ראשי ומזייפת פיהוק.
״את בסדר, יסמין?״ שואלת דבי, מצמצמת לעברי את עיני הנחושת שלה.
מעט הנשים שנשארו ליד השולחן — רובן רעיות, חלקן מאהבות — מסתכלות עליי בדאגה מעושה.
״כאב ראש, לצערי. שום דבר ששינה טובה לא תתקן.״ אני מציצה לעבר המסדרון. ״אז אם תסלחו לי.״
האצבעות שלי מתעקלות על משענת הכיסא כשאני קמה מהשולחן, ואני חולפת על פני צוות עובדי האחוזה שמפנים את הכלים המלוכלכים, עיניי סורקות ומחפשות את איידן ביניהם. הוא לא כאן. אני מוציאה את הטלפון שלי ברגע שאני מסתובבת מעבר לפינה במסדרון, האצבעות טסות כשאני מקלידה לו הודעה ואומרת לו איפה לפגוש אותי. יש לי פרפרים בבטן.