"ניסיתי להיזכר בדוגמה אחת מכל הספרים שקראתי, שבה שתי נשים מוצגות כחברות קרובות", מתארת וירג'יניה וולף.
הייתכן שהחברות הנשית המוגדרת במחקר הפסיכולוגי של האשה כמשאב לחיים פשוט "לא נספרה"?
ואם כך הדבר — מהו ההסבר?
כניסתן של יוצרות והוגות אל הוואקום הזה — "להאיר על טיבה של חברות נשית מבפנים, ממבטן, מחווייתן ומקולן של נשים" — היא שחוללה את השינוי.
אליו מכוון המסע שלנו אל לב החברות הנשית.
הקריאה הפרשנית בסיפורים וברומנים (בסיפורת נשים עברית וכללית), מתעמתת עם שאלות מפתח: במה מתייחדת החברוּת הנשית בעיניהן של סופרות והוגות?
מה הופך את המשפט האוניברסלי "אני יודעת בדיוק למה את מתכוונת", לסוג של סיסמה לבונדינג הנשי?
מה ניתן ללמוד על גבולותיה של החברות הנשית במצבי מבחן, כשאחת משותפות הקשר מבצעת, כמו ברומנים סוּלה (טוני מוריסון) והחברה הגאונה (אלנה פרנטה), עוול בלתי נסלח לחברתה?
מה קורה כשחולשות החברה האחת הן ראי לחוזקות האחרת?
כשהן אוהבות זו את זו ולִפרקים גורמות ייסורים זו לזו, ברוח "גּםַ אַהֲבָתָם, גּםַ שִׂנְאָתָם, גּםַ קִנְאָתָם" (קוהלת ט, ו)?
בכל היבטיו של הבונדינג הנשי הנדון בספר — הן בגילוייו (בסיפורת) כחברוּת דמויית מציאות, המותנית ביחסי שיתוף, תמיכה ואמון הדדיים, והן בגילוייו (בשירת נשים ישראלית) כזיקה רוחנית־זהותית חד־סטרית, של משוררות אל 'אמהותיהן' ו'אחיותיהן' הפואטיות — נשים מפללות לערך המוסף של אינטימיות, עם "אַחַת [...] שֶׁמְדַפְדֶּפֶת חָפְשִׁי בְְנפְַשִׁי", כניסוחה של המשוררת אגי משעול.