עגילי כסף השכם בבוקר
הטל ספק בתנועתה של החמה, אך לעולם אל תטיל ספק באהבה. (ויליאם שייקספיר)
תגיד לי, אלוהים, מתי כבר תתבגר?! מה פתאום החלטת לשנות לי סדרי עולם? מה היה לי רע לרחף כל בוקר בביתי בתוך החלוק המפנק שלי, להכין לעצמי טוסט עם חמאת בוטנים, לשתות כוס קפה שלמה לבדי, עם עצמי, לגימה כל עשרה עמודים בספר הקריאה המרתק שלי? האם התלוננתי אי פעם? עכשיו אתה נזכר להפיל עליי סיפור אהבה באמצע החיים, כשאני בעצמי כבר אם לילדים מתבגרים?!
כך תוקפת אותי חרדת הדייט הראשון שנים מספר אחרי מות בעלי, בגיל שבו אצל מרבית האנשים דייט הוא פרהיסטורי. פתאום דווקא אני, שמתחמקת תמיד מכל השידוכים שמציעות לי חברותיי, מרגישה פרפרים בבטן וסחרחורת של רגשות שאיבדו כיוון, וכמו נווט טירון, הנרגש בדרכו בפעם הראשונה ליעד חדש, כך גם אני חשה נַוֶוטת שמוטלת עליה משימה בלתי מוכרת — דייט!
״אולי כדאי להודיע לו שאני מצוננת?״ אני משתפת בהתלבטויותיי את אורנה, חברתי הטובה. ״ואם הוא לא ימצא חן בעיניי...?״ אני מנסה למצוא פתח מילוט מהפאניקה של הדייט הראשון.
״אין בעיה,״ משיבה אורנה וניצוץ מתגרה בעיניה, ״רק תני לי את מספר הטלפון שלו.
אני לא מצוננת. נראה לי שאסתדר איתו מצוין.״
״גם כן חברה... עם חברות כאלה לא צריך אויבים,״ אני רוטנת ומשחררת צרור קיטורים בשעה שאורנה מסיימת לאפר אותי ומאיימת שעוד מילה אחת והיא מוסיפה לי שפם.
בכניסה לבית הקפה תרות עיניי אחר מעיל רוח לבן. זה אמור להיות סימן ההיכר שלו.
הוא ילבש מעיל רוח לבן, כך אמר. זהו אחד ההבדלים בין נשים לגברים: לגבר יש בדרך כלל מעיל אחד החביב עליו ומשמש אותו לכל אירוע. לעומת זאת, אישה בדרך כלל לא יכולה להתחייב איזה בגד תלבש עד לרגע הפגישה, וגם בדקה האחרונה היא מסוגלת להחליף את כל מערכת הביגוד.
בוודאי לא יהיה לי קשה לזהות אותו, אני מרגיעה את עצמי. סביר להניח שלא אתקל בעוד שמונים גברים שלובשים מעיל רוח לבן בדיוק באותו מקום דווקא הערב. אבל מה זה? הגעתי ראשונה? יכול להיות שהוא עדיין לא הגיע? חבל שאני מדייקת תמיד בהיסטריה! אם הוא לא בא תוך שתי דקות, אני הולכת. מחשבות עצבניות כאלה ואחרות מלחיצות אותי, וכאילו מתכוונות להרוס לי את הפגישה הראשונה או, לחלופין, למלט אותי ממנה.
מגע נעים של יד גבר על כתפי מסלק בבת אחת את כל המחשבות האויבות ומחזיר אליי את כל השלווה שנעלמה לי ביממה האחרונה.
״את מאיה? אני עמי... נעים מאוד! סליחה שהמתנת. יש פה שתי כניסות. חיכיתי בכניסה השנייה...״ התנצל מיד לאחר שהזדהה.
״זה בסדר, בדיוק כרגע הגעתי,״ אני ממהרת להדגיש את העובדה שלא אני הגעתי ראשונה, כאילו שזה הדבר הקובע את ערכה של אישה. לאילו מוסכמות טיפשיות אני עדיין כבולה?!
״מה תשתי? רוצה לאכול משהו? רק לשתות? אולי בכל זאת?״ מציע לי עמי בנדיבות.
האמת היא שניחוחות המאפה העולים ממטבח בית הקפה גורמים לי סחרחורת קלה של רעב, אבל המבוכה... הרי בדייט הראשון אני צריכה להיראות עדינה. מה הוא יחשוב עליי, על ״ליידי״ שמדברת בפה מלא מעדנים? טוב לפחות לדעת שהוא לא קמצן. ואם הוא מפציר בי כל כך לאכול, אולי זה אומר שמצאתי חן בעיניו? או שהוא רעב... או שאולי הוא רוצה משהו בתמורה? כך טרוד כבר ראשי ה״פולני״ במחשבות ובחישובים עוד לפני שבכלל מתרחש משהו.
מזל שמחשבותיי אינן יכולות להמשיך להסתכסך, כי עכשיו מגיעים לקטע המביך הראשון של הדייט — מה כדאי להזמין במסעדה? כאן מתחיל הפרויקט הידוע של התחבטות והתלבטות כמעט כמו במסע בחירות. כל המנות בתפריט מציגות את ה״מצע״ שלהן. אני בודקת את היתרונות, אבל רואה את החסרונות ומוצאת את עצמי לכודה בוויכוח אכזרי עם עצמי:
פסטה ברוטב? מתיזה ומכתימה — שנקנה לך חולצה חדשה לכל דייט?!
שרימפס? יקר מדי. את לא ״גרידי״ כבר בדייט הראשון, נכון?
צ'יפס? משמין מדי.
רק סלט? ״מסגיר״ מיד את סוד הדיאטה, והרי את בעלת גזרה דקה מבטן ומלידה, לא כן? ״ממש...״
רק קפה? אפשרי, אך עלול להתפרש כרמז לכוונה לדייט קצר.
אז מה נותר לי לבחור? ברור שחברותיי כבר דאגו לעשות לי קורס מזורז מראש כדי שאבוא מוכנה לדייט, מוכנה וספונטנית.
״קוביות קטנות של תפוחי אדמה, נקודה!!!״ פסקה אורנה.
״למה?״ שאלתי.
״כי זה לא משמין ולא משפריץ. את נראית אלגנטית כשאת אוכלת בביסים קטנים. בקיצור, גם טעים וגם את יוצאת ליידי אמיתית. אה, ואל תשכחי להשאיר בסוף חלק קטן מהמנה, שהרי את עדינה ולא מצליחה לסיים הכול...״ כך מהדהדות במחשבתי הנחיותיה של אורנה לקראת הדייט, והן לא מרפות.
״אז מה החלטת?״ מאיץ בי עמי כאשר המלצרית עומדת סמוך לשולחננו ואני עדיין שקועה בתפריט.
״מזמן לא טעמתי קוביות תפוחי אדמה,״ אני מצליחה ליירט בגבורה את המשפט שאורנה שיננה לי כל השבוע, ועמי מזדרז בשמחה להזמין זאת עבורי.
עמי הוא גבר בעל חזות נעימה. גבה קומה, שערו כסוף, חלק ומסורק לצד שמאל, משווה לו ארשת רשמית של מנכ״ל או קריין בטלוויזיה. הוא מספר לי משהו על פקקי התנועה שעיכבו אותו בדרך. רק חלק קטן מדבריו מגיע אל תודעתי, כי אני עסוקה מדי בבחינת כל פרט במראהו.
חבל שיש לו קמטים בצוואר, משתלטות עליי המחשבות ומפריעות לי להתרכז בשיחת ההיכרות שלנו. הוא דווקא די נאה, אפילו לא מקריח, אני מלמדת עליו זכות, אבל השיניים שלו קצת ארוכות מדי. לא נורא, זה גברי ורואים את זה רק בחיוך... מעניין אם הן תותבות. בלילה הוא בטח שם אותן בכוס... מה אני צריכה את זה? לקום בבוקר וכוס מים עם שיניים מחייכות אליי? בעוד מחשבותיי מחליפות ביניהן דברי רכילות, חיוך חולמני מתפשט על פניי בלי שארגיש.
״למה את צוחקת?״ שואל עמי בחיוך של מבוכה.
״אני לא צוחקת, אני קצת בפאניקה,״ אני מודה. ״זה הדייט הראשון שלי. אני קצת מתוחה...״
״יש לי רעיון,״ הוא מציע. ״אני לא ממש יודע לשעשע, אבל יש לי הצעה מרגיעה. בואי נטייל קצת, כדי שלא אמשיך לשעמם אותך!״ אני נענית בהתלהבות להצעה.
״אז מה הכי מלחיץ אותך בזוגיות?״ שואל אותי עמי תוך כדי פסיעה במורד המדרגות המובילות אל חוף הים.
״אני שונאת לגהץ חולצות,״ אני שומעת את עצמי אומרת.
הפעם הוא זה שפורץ בצחוק רועם, צחוק יפה, גברי.
״אני משער שגם אני לא הייתי אוהב לגהץ. מעולם לא ניסיתי,״ הוא אומר.
״אז מי מגהץ לך?״ אני שואלת בסקרנות ומתבוננת בפס שהסתמן על חולצתו המגוהצת למשעי.
״אינני יודע. מנהלת משק הבית שלי דואגת לכל העניינים הטכניים האלה.״
נקודה לטובתו, אני מסמנת בראשי הפולני. הוא מסודר. יש לו אמצעים, לג'נטלמן.
״חוץ מגיהוץ, מה עוד מטריד את מחשבותייך בנושא זוגיות?״ ממשיך עמי לשאול בסקרנות.
״הפעם הראשונה...״ אני יורה בגבורה, אבל בליבי מרגישה כמו בתולה. לא היה לי כל ניסיון במגע אינטימי במשך תקופה ארוכה אחרי מות בעלי.
״אז בואי נתחיל ישר מהפעם השנייה,״ הוא משיב מלחמה שערה, וצחוקנו מתגלגל עד שנבלע בשקשוק הצדפים המלווה את צעדינו למדרך כפות רגלינו.
אין קסם ממגנט יותר ממראה הים בלילה לאור פנסי חוף רומנטיים וממראה השתברות הגלים אל המזח ורחש האדוות המשכר. קריר קצת על חוף הים. עמי ואני מוצאים לנו מחסה בפינה מרוחקת בחוף מתחת לסככה, הצמודה לחומת הבטון המגינה על מתחם החוף. הסככה עטופה סביבה מכל צד בברזנט, וכנראה משמשת מחסן של עובדי החוף ביום. הבריזה הקרירה בחוף הים מלטפת את גופי אבל גם מעוררת רעד קל של צמרמורת.
עמי פורש את מעילו הגדול הלבן על כתפינו. מתחת למעיל הלבן גופו נצמד לגופי בחום. הוא מקרב בעדינות את פניו אל פניי ובוחן את תגובתי. פניי נוטות בהסכמה חשאית, פיו מתקרב לשפתיי, ומכאן הברית הראשונה נחתמת בנשיקה ארוכה עד שכמעט אוזל האוויר מריאותיי... ואז, ללא מילים, שנינו יחד מסכימים על הפוגה זמנית מהנשיקה הלוהטת לצורך חידוש הנשימה. ידו האחת חובקת אותי מאחורי כתפיי, והאחרת מטיילת בליטוף, בהתחלה לאט ובהיסוס, לכיוון הכתף והצוואר; וכשלא נראה מצידי כל סימן של התנגדות, ידו של עמי ממשיכה במורד החזה. אני מובסת, מרגישה ששמלתי מתחילה להיעלם מגופי.
האם אני צריכה לומר משהו? אני חושבת פתאום בליבי קצת בחרדה. האם אני בסדר? ואולי מסוכן לבוא במגע אינטימי בפגישה הראשונה עם אדם שאיני מכירה מספיק? זה לא קצת נועז מדי? אבל איך אני יכולה לענות לעצמי כאשר פי חסום בנשיקה העוטפת את שפתיי, ולשון פראית משוטטת לה בתוך פי ומרקידה את לשוני בעונג? אני מחרישה ונותנת להתרחשות המתוקה והממכרת לנהל לי את העניינים בתקווה שיהיה בסדר. אני יושבת בתחתוניי על חול הים הנעים שבסככה. עכשיו אתמלא כולי בחול. אני מתבוננת סביבי במבוכה.
עמי משיב בצחוק, כקורא את מחשבותיי: ״מה קרה? יש פה נסיכה מפונקת בלי מיטת אפיריון? זאת ממש טרגדיה!״
אני מגחכת ואומרת: ״זה באמת לא בסדר שלא דאגו לנו לתנאים נוחים יותר בארמון...״ אני מנסה להשתלב בהומור שלו, אבל למעשה אני נבוכה ממצבי, יושבת כך חשופה על חול הים ולא מוצאת דרך להתמודד עם אי־הנוחות הזאת שאינני מורגלת אליה.
חוץ מכל אלה זהו הדייט הראשון שלי. אף פעם בחיי לא חוויתי סקס בחוף הים. מצד אחד אני חשה נקיפות מצפון של אישה המאבדת שליטה במצב. מצד שני אני נמשכת מאוד למגע המענג של עמי ובתוך תוכי רוצה שזה יימשך.
״את שקטה קצת פתאום,״ קולו של עמי חודר לתוך מחשבותיי.
אני מתעשתת, קצת מבוהלת מכל ההיסחפות עם גבר שאני בקושי מכירה, מחייכת אליו במבוכה וממלמלת: ״נעים פה בחוף הים, אבל קצת קר לי... והחול...״
עמי מתחשב במצוקתי ומציע שנלך לביתו, נשתה כוס קפה ונשוחח בנחת. אני נרגעת. אנחנו מתנערים מהחול ונוסעים במכונית שלו לביתו.
אני מתפעלת מהסדר ומהניקיון המופתי השוררים בו. עמי מכין משקה חם ואחר כך עורך לי סיור בביתו היפה. הוא מספר לי על עצמו ומראה לי תמונות שלו ושל ילדיו. השיחה קולחת ואנחנו נהנים. בין לבין אנחנו מתחבקים ומתלטפים. עמי מניח לי להביע בשפת הגוף את רצוני להמשיך או לעצור.
אבל לא היה שם תמרור ״עצור״. אנחנו מתפלשים בין הסדינים הצחים והנקיים בלי מעצורים, בלי כבלים של מוסכמות חברתיות ובתחושת שחרור אדירה של התפרקות יצרים. מוזר, כאילו המיטה הנקייה בבית היא מעין אישור מכובד לאקט המיני שהיה אמור להתבצע קודם על שפת הים, במקום זר וחשוף. האם ה״חטא״ קיבל מעמד גבוה יותר עכשיו בביתו הנקי של עמי, הבחור החדש שזה עתה הכרתי? לא יודעת, אבל זו כנראה תוצאת הסוציאליזציה, תהליך החיברות הזורם בדמנו, יחד עם כללי התרבות בחברה המשדרת מסר נזפני אך לא בהכרח חד־משמעי: סקס ברחוב או על שפת הים? לא בבית ספרנו!!! אבל במיטה? נו טוב, זאת כבר אופרה אחרת... משם המשכנו להתכרבל במיטה ונרדמנו חבוקים עד שצינת הבוקר המוקדמת העירה אותי באכזריות.
בבוקר לא חייכו אליי שיניים תותבות בתוך כוס מים. הפיהוק הראשון של הגבר החדש שלי לאחר יקיצתו מהשינה גילה קצת משיניו הארוכות, כל אחת במקומה, וסתימות אפורות פה ושם העידו על שייכות השיניים לבעליהן. עד הבוקר אהבתי אפילו את הקמטים שבצווארו. עוד לפני שהפציע האור הראשון חמקתי לביתי כמו גנב. אחר כך טבלתי באמבט חמים ולבשתי את הפיג'מה שלי כשאני עוטה על עצמי שוב ארשת צנועה ואימהית.
״אימא, מה זה פתאום עגילים על הבוקר? לאן את הולכת?״ הפתיע אותי קולה של שירה, ילדתי המתוקה בת התשע. היא חזרה מבית אמי, השמרטפית הנצחית של הנכדים במשפחה, בעודי יושבת בפיג'מה עם כוס הקפה שלי ועגילי הכסף הנוצצים שלי המתנועעים בגנדרנות על תנוכי אוזניי כממתיקי סוד.
צחוק הפעמונים של שירה למראה עגילי הכסף שעל אוזניי הקפיץ אותי כמו גנב שנתפס בקלקלתו. כאלמנה בת ארבעים ושתיים מיקום המעמד האי־זוגי שלי אינו מוגדר. כלומר אני צעירה מכדי לחיות לבדי ללא זוגיות, אבל אני חשה בוגרת מדי, לטעמי, מכדי להיראות בפומבי עם גבר חדש בחיי. לכן מצד אחד אני מקריבה את כל כולי לתפקיד האימהות ועושה זאת בהצטיינות יתרה, ובו־זמנית אני נבהלת מההתרחשות החדשה בחיי — קשר זוגי חדש. מה אגיד? מה אספר לילדתי התמימה, את האמת?! שחזרתי השכם בבוקר בהתגנבות לביתי אחרי לילה רומנטי... אצל גבר?! זה עתה ״ניצלה״ בתי מסכנת הטראומה לגלות בהפתעה כי אמה הנצחית היא לא רק אימא. היא גם אישה... אוי לבושה.
״את צודקת, שירה'לה,״ הסכמתי עם ילדתי בהכנעה, ״העגילים האלה באמת לא מתאימים לבוקר...״
ועתה שלום לכם, עגילים מסגירים, בוגדניים... במחילה מכבודכם, היכנסו לארון עד שאצא משם.
בערב, כשהתפניתי מעיסוקי אימהות וכולם חזרו אל פינתם, הגיעו בריצת קרב חברותיי לסוד, נילי ואורנה. נראה היה שהן מוכנות לתרום שנה מחייהן כדי לשמוע את החדשות הטריות של הדייט הראשון שלי. במשך שעה ארוכה האזינו לי בדריכות — ייתכן שהפסיקו לנשום זמנית — וגמעו בצמא כל תיאור וכל פרט, עד אשר סיימתי את הסיפור על עגילי הכסף, שכמעט הסגירו את קלוני. ברגע הזה פרצו השתיים בצחוק, ואורנה הציעה שבפעם הבאה אצא לדייט בפיג'מה ובלי תכשיטים, ליתר ביטחון, כדי שמישהו מהילדים, ״פליטי הבייביסיטר״, לא יתפוס אותי ״על חם״ השכם בבוקר כשאני עונדת עגילי כסף במיטה.
כאשר עשינו אתנחתה קלה בשיחה, הוצאתי אל המרפסת מגש עם משקאות חמים. שם, על כוס קפה, המשכנו בשקט את שיחת הנשים שלנו, נזהרות שהרכילות לא תגיע אל אוזני שכנתי ה״פפרצית״.
״אני לא מאמינה! איזה אומץ היה לך כבר בערב הראשון?!״ אמרה נילי בלחש כשנגסנו מעוגת התפוחים החגיגית שאפתה במיוחד לכבוד יום הולדתי הארבעים ושניים.
״את ממש נועזת!״ הוסיפה אורנה עם ניצוץ של שמחה בעיניה.
״אוי, רק אל תגלו לאימא שלי. זה יהרוג אותה. הבטחתי לה שאישאר בתולה עד החתונה...״ עניתי לאורנה בפה מלא, ושלושתנו נחנקנו מצחוק ומגודש העוגה שחסמה את פינו. ״עכשיו נשאר רק לקוות שלא ישליכו את הכלה,״ הוספתי בחיוך שביטא את החשש שהתגנב לליבי.
״רק זה חסר לנו עכשיו,״ רטנה נילי, ״כלה פנויה עם חרדת נטישה חוזרת לארון לעוד מאה שנה, עד שתיזכר שוב שהיא אישה...״
למזלי, זה לא קרה. בדיוק להפך! דרך ארוכה ומרתקת נפתחה בפניי עכשיו. יצאתי למסע שלי בדרך בלתי סלולה עדיין, אבל נדבך על נדבך, ידעתי, אבנה את חיי מחדש. בלילה, כאשר שקט ורוגע נעים סביבי, ישבתי במיטתי הרכה כשחיוך מתוק בלבבי וכתבתי את התובנה הראשונה שלי ביומני היקר, שיוקדש כולו לתיאור החוויות האישיות שלי ושל חברותיי בזוגיות בפרק ב' של חיינו.
לימים הפך יומני זה לספר תובנות על זוגיות, שזכה בשם ספר דברי הנשים.
ספר דברי הנשים
הפעם הראשונה
הפעם הראשונה במגע אינטימי עם גבר חדש בפרק ב' של החיים מזכירה לי את הפעם הראשונה בחיי כילדה קטנה ונרגשת ברכבת הרים דוהרת בלונה פארק, מסתחררת בלהט הריגוש והעונג המשולבים ברגעי חרדה שהולכים וגוברים עם הקצב המואץ של ההנאה, עד אשר כמעט לא נותרה נשמה באפי.
כך לפעמים הם גלגלי החיים באהבה חדשה בפרק השני של חיינו: בהתחלה הם מובילים אותנו קדימה בקצב מהיר מדי שקשה להדביקו, כמעט עד כלות הכוחות.
בהמשך, בעזרת האינטואיציה הטבעית ובתבונה, לומדים לאזן גם את קצב התשוקה.
לאהוב זה לחיות, אבל האהבה היא לא מרוץ סוסים. האהבה מעניקה ומחדשת כוחות, וחשוב לשמור עליהם ולחיות בקצב הטבעי כדי לא לאבד בדרך את שמחת החיים.
